קיל סיל

רוברט האנה, לוחם ב"אריות הים", שיפר בכוחות עצמו את נדן הסכין של היחידה - ואנחנו פשוט לא מאמינים שכתבנו לא טרח לברר אם הוא קרוב משפחה של האנה

לא קל להיות אריה ים. ואני לא מתכוון לחיות הנכחדות ההן אלא לקומנדו הימי האמריקאי, ה-Navy SEALs (ראשי תיבות של SEa Air Land). מדובר ביחידת עילית שמוכשרת להרוג, לנטרל או להשבית כל אחד בכל מקום בעולם - ומיד להתקשר לספר על זה לחבר'ה או לפרזידנט בוש. אז יש להם אקשן, זה בטוח. אבל לא רק זה.

 

מה שעוד יש להם זה אקססוריז קבועים, ששוקלים בערך 80 קילו. זה לא מצלצל כמו חוויה לכל המשפחה, אבל דווקא הציוד המיוחד הזה הוא משאת נפשם של הרבה משוגעים לדבר: קודם כל רובה M16 שעוד לא יצא לכם לנקות, כי מדובר ב-M4 שטרם הגיע לארץ ומשווק רק ליחידות העילית של הצבא האמריקני. זה דגם מקוצר משופר, עם מסילות אביזרים בכל מקום אפשרי והתקני תאורה וכיוון משוכללים. כשהם יוצאים למשימה במתחמים בנויים יהיה להם תת מקלע מדגם MP5, שגם לא תזכו לראות בקרוב, ומחירו דומה לזה של קטנוע 50 סמ"ק. קטנוע משומש, אבל בכל זאת.

 

מה עוד הם סוחבים? אקדח לפי בחירתם, בקוטר שמתאים ללחימה ומצויד בכדור שסוגר ויכוחים תוך פחות משלוש שניות. כל לוחם מקבל אקדח שמותאם בדיוק למידותיו, בפרמטרים של סוג, גודל ומשקל. נוסף לאלה הם מעמיסים ציוד איתור, גילוי ותקשורת אלקטרוני שכל פריק מחשבים היה מת לשים עליו יד, וסכין מעולה של SOG שעוד נחזור אליו.

 

כשהאריות יוצאים למשימות קומנדו ימיות, הם נחלקים לצוותים של ארבעה עד שישה לוחמים. ופה מגיע החלק הפחות מגניב, כי במקום להתנייע באיזה אופנוע ים או משהו הם מסתפקים בסירת גומי. קוראים לזה "סירה", כי לא מצאו שם יותר הולם בשום שפה, אבל התיאור הכי מדויק של הכלי הזה הוא ארבעה קונדומים קשורים יחד, שעם קצת חבל שנשאר באפסנאות חיברו אליהם כמה קרשים ומנוע של מכונת תפירה. בתוך הדבר הזה יוצאים למה שנקרא מלחמה, כשעל העאלק-סיפון יש בין 500 ל-700 קילו כוח אדם וציוד.

 

אבל התנאים האלה לא פוגעים ביצירתיות של אריה ים מן השורה, אם לשפוט לפי הסיפור של הלוחם רוברט האנה. כשהוא עדיין היה נמר צעיר ביחידה, שלחו אותו לאימון לילי מול חופי קליפורניה. התרגול כלל הצנחה של הכוחות עם הסירות אל המים, אבל האנה, שכאמור היה חייל טרי בצוות, התחיל להסתבך עם מיתרי המצנח שלו או של הציוד.

 

אחסוך מכם מתח מיותר: האיש הגיע לסירה בחתיכה אחת. אבל הים מצידו לא היה ממש שקט, ורוברט, שלא סתם החתימו אותו על סכין מדוגם, התחיל לחתוך את המיתרים בהתלהבות של צעירים. לא עבר הרבה זמן עד שהוא מצא את עצמו מנקב את קונדום הירכתיים של סירת הגומי, ותוך כדי כך מסכן את שלומו, את חבריו לצוות ואת הציוד היקר. הצוות של רוברט בכלל לא התכוון לוותר, להרים זיקוק או לפתוח את אלומת הביות שתכוון אליהם כוחות הצלה, ובמקום זה הם השיטו את הסירה הטבועה למחצה אל היעד בכוחות עצמם.

 

אני מקווה בשביל רוברט שהוא ידע לפשוט את הציוד מעליו בזריזות ולרוץ מהר, כי אם ארבעה-חמישה אריות ים עצבניים רצים אחריך אחרי לילה שלם של חתירה, שום דבר אחר לא יעזור. בכל מקרה, כשהצוות הגיע לחוף ורוברט שמע סיפורים דומים לשלו ואגדות מסמרות שיער על לוחמים ששיפדו מישהו תוך כדי ניסיונות לחתוך משהו בזמן שיט על גומי מתנדנד, הוא החליט לחפש פתרון אחת ולתמיד.

 

ומה אני אגיד לכם, האיש בהחלט מצא פתרון, ודי גאוני לטעמי: הוא פשוט שיפר את הנדן של הסכין. אחרי עשרות שרטוטים, אבות-טיפוס ואינספור ניסיונות בא לעולם ה-Groove, שזה בעצם החריץ של הנדן. מאז הוא מאפשר לרוברט ולאריות לחתוך חבלים וכבלים בלי להוציא את הסכין מהנדן, בלי לסכן אף אחד ושום דבר - ובעיקר בלי לקבל כאפות מחברים אחרי שחייה לילית בסירת גומי מנוקבת.