מצפה אלות: סיפור על יצרים

זה סיפור על שייח צמא, קיבוצניקית מפותחת, פולחן קדום, מעיין קטן, שקד פורח וחצי מימייה. מבולבלים? קחו את עצמכם ל“מצפה אלות“ בגליל

ספי בן יוסף פורסם: 31.08.06, 08:18

הזיכרון הדואב הראשון שלי מן המקום, שהיום נמצא סמוך לאדמה הטובה שאני נהנה מיבולה, הוא טיפוס מייגע ביום גשם נורא, ממנחמיה לכיוון השמיים. נעלי כבדו מעומס הבוץ הבזלתי האדום והדביק, עיני נסתמאו מגשם ומזיעה גם יחד, ולא הייתה קללה שילד בן עשר, כפי שהייתי אז, היה מסוגל לקלל ולא נפלטה מפי. הייתי גם צמא, ומדריך הטיול הנורא ההוא אמר לנו שלא נעז לשתות, אלא רק לאחר שנגיע למנוחה “למעלה‭,“‬ לפני שנגיע לעין חרוד.

 

ה“למעלה“ הזה היה שייח אם־זע'יד, שהיה ידוע בקיבוצי עמק הירדן כ“העץ הבודד‭,“‬ ולימים קיבל את השם “מצפה אלות‭.“‬ הדרך לעין חרוד נראתה כמו מסע אל הירח ואני חטאתי בחשאי והפרתי את משמעת המים הנוקשה. שתיתי מחצית מן המימיה שלי והגעתי רענן כפרח השדה לשייח אם־זע'יד, שפירוש שמו הוא “השייח הסוחט את פיית נאד המים שלו עד שיוצא קצף‭.“‬

 

הזיכרון הבא ממסע החרדות הזה שייך כבר ללילה בעין חרוד (מאוחד...) שבו גיליתי שלשרה'לה, הגדולה בבנות הקבוצה, יש בליטות בקדמת גופה שלא היו שם כמה שבועות קודם.

 

טיבם של מקומות כאלה, כמו שייח אם־זע'יד, אשר צופים מהם למרחוק על עמקים רחבי ידיים הנפרשים למרגלותיהם, שבמהותם מכונסים גידופיהם הקשים של מוכיחינו מן התנ“ך. הם הפליאו לכנות מקומות כאלה - הגבעה הרמה והעץ הרענן - תועבות גויים. מקומות של עצי אשרה ענפים ונותני צל, שכל המגיע אצלן הפקיר מיד את גופו בידיהן של הקדשות - כוהנות המין של אלי הניכר - הפכו בדברי קנאותם למקומות של פריצות אישית נגד אלוהי ישראל, שכידוע מעולם לא נזקק לחסדי נקבה כלשהי. כך גם עיקרו מקדמונינו את הנאות הגוף והעבירון ממקום של תענוג לביבי השופכין של בתי הבושת.

 

ואכן כאן, כבפינות מצוק אחרות הפזורות על הרכס, היה כנראה בעבר הרחוק מקום פולחן מן הסוג שנתעב כל כך אצל צדקני המקרא. ייתכן ומשום מעמדו המשובח מעל הנוף המופלא של נגב כנרות והכנרת והרי עבר הירדן והגולן, ואולי משום שהפינה הזו צפתה אל זריחת השמש, קם בו אתר פולחן שבו הודו לשמש על בואו ולאל השמיים על ששלח אל האדמה את הקדשות ואת עצי הצל הטוב במקום החם הזה...

 

ארכיאולוגים והיסטוריונים מצאו כאן שרידי בזלת של קירות, קברים, חציבות, כלים, שביל חצוב היורד אל מעיין אם זע׳יד הקטן (כ-200 מ' מדרום, ברוב המפות הוא אף לא מסומן‭(!‬ ואוויר נפלא. כולם הסכימו שהמקום היה בשימוש זה כמעט ‭4,000‬ שנה ואף התקוטטו ביניהם איזה שם הוא נשא בעבר: האם זו שחצימה, או שיאון, או בית שמש, שמוזכרות כולן בספר יהושע (י“ט),‬ בפרשת התנחלותם של בני יששכר?

 

עד לפני שנים לא רבות עוד חיו בינינו זקנים שידעו לספר כי לפני מלחמת העצמאות היו כאן גם גלי אבן של קבר שייח ממוטט, זה מנאד המים הסחוט. בשמו היו נשבעים ואצלו היו מקיימים את כל כללי הגבעה הרמה והעץ הרענן.

 

מקדמת דנא התברך בחורף המצוק הגדול של הגליל המזרחי, שצונח אל עמקי

 הירדן, הכנרת והחולה, בכל פרחי הארץ שאפשר להעלות על הדעת. אך במדרון הזה צומחים גם עצי שקד קטן עלים, שהוא עץ בר ורדני, כלומר קרוב משפחה של תפוח, אגס, מישמש, ענבים ואפילו של סירה קוצנית. למרות קרבתו אל הפירות הכי ארוטיים שלנו, אני לא קונה את השורה משירם האלמותי של “הגששים“ - שלמזמז שקד זה כמו למזמז אישה. ממש לא. דווקא כשהוא צעיר הוא חמוץ, וכשהוא בשל הוא קשה כאבן, אז מה בדיוק נשי פה?

 

אסף הרופא, שהיה מבין גדול בכל מיני דברים רציניים כבר לפני ‭1,500‬ שנה, הסביר מהו כוחו הגדול של השקד: הוא מפוצץ אבני מרה, מקל על שיעול וחולי ריאות, יפה לכל חולאי הנשים ולנגעי הרחם והנרתיק, משחרר את עצירות השתן, והכי חשוב, לגברים - “ואשר כשלו למשגל יחזק‭.“‬ והעונג האמיתי בשקדים, חוץ מלאכול אותם כשמשעמם בפה, זה כשעושים מהם מרציפן...

 

גדולים ומרשימים מעצי השקד הם עצי האלה האטלנטית, אף שיער העד של האלות האלה, יחד עם השקדים, אלוני התבור ואחרים, הושמד ללא שוב. רק פה ושם עוד צומחות האלות היפות האלה. כאן, בשייח אם־זע'יד, צמחו שתי אלות ענקיות, כיאות לעצי הצל הקדושים - האשרות. השתיים העניקו את שמן הנאה לכל הר יבנאל בעצם, אך אי-אז, לפני כארבעים שנה, שרפו מטיילים מטומטמים את אחד העצים. מי שנותרה כאן היא האלה הזקנה שתחתיה הסתרתי את מחצית מימייתי הריקה ביום גשם ובוץ בדרך לעין חרוד.

 

איפה זה