בחזרה אל ירי הקטיושה הראשונה על מדינת ישראל

בספטמבר 1968 נתקלו אזרחי ישראל בפעם הראשונה בעוצמתה האלימה של הקטיושה. על התמודדות, החרדה, החוסן הלאומי והתגובה. בואו למסע במנהרת הזמן

ב-16 בספטמבר 1968, בשעה 19:45 לערך, ישב מנהל בית הספר היסודי בבית שאן בסלון ביתו וצפה כדרכו מדי ערב בטלוויזיה. לפתע וללא התרעה מוקדמת נשמע קול רעם חזק, והבית כולו נע, בעוד גשם לוהט של רסיסים ניקב את הקירות והרהיטים וחרך חורים שחורים בבגדים התלויים על חבל הכביסה.

 

כיאה לדמות חינוכית ,שמר המנהל על קור רוח אל מול מהומת האלוהים שהתרגשה לפתע על ביתו, כפי שהעיד בפני כתב "ידיעות אחרונות" לאחר מכן: "שמעתי את בכי הילדות הפצועות וחשתי אליהן מיד, הגשתי להן טיפול והזעקתי אמבולנס". בתו בת ה-7 של מנהל בית הספר אשר עמדה ליד החלון באותם רגעים תיארה מצידה את מטח האש: "זה היה כמו ברקים". היתה זו ככל הנראה הפעם הראשונה בה נפגשו אזרחי מדינת ישראל על בסיס אישי וקרוב עם עוצמתה של הרקטה הידועה בשם – קטיושה. 

 

כותרתו הראשית של עיתון "ידיעות אחרונות" יום לאחר ירי הקטיושות, 17 בספטמבר 1968