"המזוודה הכחולה שלי עדיין שעונה על קיר הסלון"

None

 

המזוודה שלי מחכה בסלון כבר מיום שלישי שעבר. היא בגודל בינוני, כחולה, ונועדה להיפרק בנסיעה קצרה כלשהי בארץ או בחו"ל. יום לפני כן הודעתי לכל העולם שאני נוסעת לנתניה. אחרי הכל, אימי ביקשה שאגיע כי שם בטוח יותר. לא אנשים זרים שהציעו לארח אותי מטוב לבם הרחום, אלא משפחה מדרגה ראשונה. הוצאתי את המזוודה ממקומה בארון והנחתי אותה בתחילה על הרצפה, פתוחה, אחר-כך סגרתי אותה והעמדתי אותה קרוב לקיר.

 

בדמיוני כבר מילאתי שקיות בבגדים, ספרים וכל מה שאצטרך (לקחת את כל הבשמים, או רק את אלה שאני באמת אוהבת - כולם למעשה?), והנחתי אותם זה על זה בתוך המזוודה. תמיד הייתי בזבזנית של זמן. מדליית זהב על הפודיום של המאחרים הכרוניים ואלה שמבטיחים לעצמם שיזדרזו יותר, שיספיקו יותר, ויש עוד המון זמן ובכלל, הכי טוב אני מתפקדת תחת לחץ.

 

באותו בוקר קמתי מוקדם, אבל כל צב היה מתנהל מהר יותר ממני. התנהלתי לאטי בין המטבח, השירותים והמחשב, וכל רגע הבטחתי לעצמי שאו-טו-טו אני כבר יוצאת. אלא מה? אפילו לרגע אחד לא ניגשתי לארון והוצאתי ממנו בגדים לארוז, ואת כל מה שאדם לוקח איתו כדי לשהות כמה ימים במקום אחר.

 

בחוץ היה חם. חם מאוד. השיר של סי היימן "מלחמות כבר לא קורות בחורף" התנגן ללא הרף בראשי, אף שלא זכרתי אם היא שרה חורף או קיץ. הצטערתי שפרצה מלחמה, אבל עוד יותר הצטערתי שהיא פרצה בקיץ, בשיא החום. כי בינינו לבין עצמנו או למעשה, ביני לבין מי שמכיר אותי, בכרטיס הביקור שלי כתוב, באופן בולט ומרשיע, שאני ממש, אבל ממש, לא אוהבת את הקיץ, ושמבחינתי הקיץ הוא אויב גדול, מאז ומתמיד. כן בטח, חשבתי, אילו היה עכשיו חורף כבר הייתי מסתלקת מפה לפני שבוע, כשכל הבלגן רק התחיל. אבל המחשבה שאצא החוצה בחום הזה, הפחידה אותי אפילו יותר מטיל מזדמן.

 

הנה, כשיש אזעקה אני לוקחת את עצמי לחדר פנימי קטן, עומדת ליד הקיר ומחכה או בוהה בארון. אבל מה אני עושה לעזאזל עם 70 עד 80 אחוזי הלחות שחיפה "התברכה" בהם בזמן האחרון? אין ספק, חשבתי יותר מדי. אני, שמחשיבה את עצמי כשרדנית גדולה בג'ונגל החיים, כזאת שלא מבינה תבוסתנים של החיים, מצאתי הרבה תירוצים לא לנסוע. ואני אפילו לא מה שנקרא "חיפאית במקור". אני אומרת "חיפה" עם צרה ולא עם פתח, כמו שנוהגים חיפאים ילידי המקום.

 

הגעתי ב-1992 ללמוד פה באוניברסיטה ונשארתי. גיליתי עם השנים שחיפה הפכה להיות הבית. גדלתי באזור השרון וכל משפחתי עדיין שם, אבל גיליתי שקשה להוציא ממני את חיפה ושבכניסה לחיפה, בדרך שמסיימת את כביש החוף מתל-אביב, יש לי תמיד תחושת הקלה גדולה.

 

בצהריים נגמר השקט ושוב התחילו הסירנות לשיר. עכשיו ברור שלא אוכל לנסוע. אין תחבורה ציבורית, הכבישים ריקים ומבוהלים, וחוץ מזה - מי אמר שבנתניה בטוח יותר? בתחרות הפיגועים הגדולה היא במקום מכובד מאוד, כמעט כמו ירושלים. שכנעתי את עצמי ושכנעתי את כל העולם למה בכל-זאת כדאי שאשאר. אבל עברו יומיים עד שנתתי לעצמי את התשובה האמיתית לשאלה מדוע בכל זאת נשארתי: המחשבה שאשאר כל-כך הרבה ימים בבית אחד עם אימי, ככל שהיא טובה ונהדרת, הפחידה אותי יותר. יש גיל שבו שתי נשים יכולות "להתפוצץ" על שטויות ברמה יומיומית ובלי שליטה, ולפעמים זה יותר גרוע ממתקפת טילים.

 

הטילים ממשיכים ליפול עלינו. הנוף בחיפה עדיין יפה יותר מכל מקום אחר בעיניי. המפרץ ממש מולי. התושבים פה, למרות הכל, נושאים בתוכם איזה נמנום פנימי שקשה להיפטר ממנו. וכמו התירוצים שנתתי לעצמי, הנמנום הזה הפך באופן הפוך לדגל של עמידה עקשנית. המזוודה הכחולה שלי עדיין שעונה על קיר הסלון. כשנשמעת האזעקה אני עוברת לידה, בדרכי לחדר הפנימי. לפעמים אני חושבת, ואני בטוחה שהיא מסכימה איתי, שבהחלט מגיע לה איזה סופשבוע רומנטי איפשהו על הגלובוס, יותר מכל תחושת פליטות.

 

• יפית, מתגורת בחיפה