"130 קמ"ש, בום מחריש אוזניים ודקות אימה"

None

 

אני והילדים בדרך לתחנת הרכבת בנימינה. בימים אחרים הייתי מלווה אותם לתחנת הרכבת בנהריה, מנשקת אותם, בודקת כרטיסים ודרכון, ולפני הטיסה מקבלת אישור טלפוני מאמיר שנועה בסדר, והם כבר בגייט לפני טיסת הסוף הסמסטר לניו-יורק.

 

הפעם הכל מתנהל לפי לו"ז מלחמתי, הכל דרך הטלפון: "אמיר, תבדוק דרכונים, כרטיסים". "אימא", הוא מודאג לי באמצע יום העבודה, "הדרכון של נועה לא בתוקף". "יש עדכון תאריך", אני מרגיעה. וכך, כמו יציאת מצרים, בחופזה הם אורזים תיק זעיר למטוס, כדי לא לחכות למזוודות ביציאה מביקורת הדרכונים הממאירה בניוארק. בדרך אוספים את שני. ממושמעת ארזה גם היא מזוודונת, קצת נרגנת על-כך שלא יכלה לדחוס עוד כמה פריטי לבוש.

 

הכבישים ריקים, שממה. 20 ביולי, שבוע למלחמה שחושבים שאו-טו-טו מסתיימת. אמיר נוהג, כבר חודש יש לו רישיון, נהג למופת, רציני, אחראי וקפדן. בכביש חוף שמן בואכה דאון טאון חיפה נשמעת צפירה. שני עם אוזניות ומוזיקה לא שומעת את הצפירה. "נעצור ונסתתר?", שואל אמיר בקול רגוע, מנסה למצוא באחד מהרחובות מסתור. הכל סגור ומסוגר, אופציית המסתור נראית לא ריאלית. "אמיר, תלחץ ונעוף מכאן", אני פוקדת, קצת משועשעת. "מותר לנהוג כאן רק 70", מוכיח אותי הצעיר. "סע ומהר", אני מייעצת לו עצות חסרות אחריות.

 

130 קמ"ש, בום מחריש אוזניים ושלוש דקות של אימה. עברנו את קיבוץ החותרים ועשר דקות אחר-כך אנחנו על הרכבת לנתב"ג. הספקתי להכין סנדוויצ'ים וכולם לועסים ברעבתנות. צ'ק אין מהיר בנתב"ג נותן לנו תקווה לשתות קפה בניחותא עם חברה מניו-יורק שודוקא עכשיו הגיעה. אבל אז מגיע אלעד, החבר האולטימטיבי. הוא עדיין לא עבר כירטוס ורוצה לשבת עם אמיר שני ונועה.

 

אלעד עבר על החוקים הקפדניים של האריזה המינימליסטית ולקח את הגיטרה. מנהל ויכוח בוגר ועיקש עם הדיילת המתמוגגת מחריפותו, מיופיו (אמא מדנמרק, אבא תימני) ומטיעוניו הכובשים. היא לא נכנעת, הזמן נוקף ואני הולכת על מסמרים וקוצים בגרוני, רוצה לדעת שכל המסע ההזוי הזה יגיע לסוף טוב. עוד דרך ארוכה לפניי ולפניהם והצפון בוער. אלעד נכנע ומוסר את תרמיל הגב לדיילת, מתפלל שגם יזכה לראותו.

 

חצי דרך חזרה עם משפחת שגיא שנפרדו לשלום משני שלהם לחודש וחצי. פקק באילון, מקשקשים ברכב החשוך. ניל נרדם ואני כבר שיכורה ממנות האדרנלין שזרמו לדם במשך כל היום. מסע ארוך לכפר. הרכב מחכה בבנימינה, גם הוא רוצה הביתה. דרך צומת יגור צפונה, צומת כרמיאל משגב, השעה 1.30 אחר חצות וטרמפיסט צעיר מנפנף. מבט מהיר מבהיר כי זהו הבן של השכנים ממעלה הרחוב. מאובזר כמוצ'ילר ומריח כהומלס הוא נאסף ומספר לי בדרך על הטיול לירושלים. יש כאן מלחמה קטנה אני מעדכנת אותו. הוא יודע. עוד שבועיים יתגייס לאיזו יחידה מובחרת.

 

בירידה מתפן מקדם את פנינו מופע אורקולי, מיני דיסנילנד. אני מסרבת להתרגש. 22 שנה על גבול הצפון מוכה הקטיושות, חדירות מחבלים, גילשונים, פצצות תאורה ושאר מרעין בישין, לא ידירו שינה מעיני. הבית ריק, אמיר והחברים ניקו את המקלט, אם יהיה צורך במסתור והגנה. יש נחמה באזור כה מוגן בבית, לאחר מראות ההרס של נהריה וחיפה.

 

הגעגועים הורסים, מרק מתקשר מספר פעמים ביום, מפציר בי להקדים טיסתי, דואג למראה ההרס והזוועה. כל שיחה מלווה בצופרי האזעקה של חיפה הבוקעים ממרקע הלפטופ בניו-יורק. וכאן, בחלון הגדול מול המירון והחרמון, לצלילי תותחים השולחים פגזיהם צפונה, אנו מקבלים את הטראח המתנפץ של הקטיושות, בעקבותיהן צפירות אמבולנסים, ניידות וכבאיות. הצלחתי לבשל דגים לארוחת שבת.

 

• אסתי, מתגוררת בכפר ורדים