"אני, שתמיד מחוברת, מנסה להתנתק מעצמי"

None

 

כבר כל-כך הרבה ימים, כמה זמן זה יימשך עוד? אני כותבת עכשיו כשברקע נשמעים הבומים, עוד אחד ועוד... שגרה מעייפת. מבאס שאי-אפשר לצאת מהבית. אומנם אני לא כזאת בליינית, ובטח בזמן אחר לא הייתי נוסעת כל יום לקרוע את העיר, אבל עצם הידיעה שהאפשרות אפילו לא קיימת מעצבנת. מפחיד אותי לצאת מהקיבוץ ולנסוע בכבישי הצפון, אפילו לקניות.

 

אני משתדלת לא לשקוע בחדשות בטלוויזיה ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים, זה עוזר לי לשמור על השפיות ולא להילחץ. רגעי החרדה קצרים, ורוב הימים נעים בין רגעים אלה לרגעים של הדחקה והכחשה, כשהאחרונים מלווים אותי רוב הזמן. פיתחתי לי את מנגנון ההגנה הזה, ממשיכה כאילו הכל כרגיל - לא חושבת על קטיושות שייפלו פה, אני משכנעת את כולם מסביבי שלכאן הן לא מגיעות. "אנחנו כל-כך קרובים שהן פשוט תמיד עפות מעלינו".

 

אתמול נפלו שתי קטיושות בתוך שטח הקיבוץ. אני מודה שזה קצת מפחיד, הידיעה שזה פתאום לידך, אבל אני עדיין לא לחוצה או היסטרית. אבל יש רגעים שכן. כשהתותחים שלנו, שקרובים לכאן מאוד, מצליחים להוציא אותי משלוותי. כשהבום האחרון פתאום נשמע קרוב מדי, כשמודיעים על עוד-ועוד נפגעים.

 

ברגעים קטנים כאלה של פחד רצים לי בראש בלי שליטה "סרטים" על הדברים שיקרו: תיפול עליי קטיושה, או על בית של מישהו מהקרובים אליי, תגיע הודעה על מישהו שנהרג או נפצע.. מפחיד. הרי זה דבר ממש לא נורמלי שאנשים חיים ככה בחרדה קיומית - איום על הקיום שלהם, זו בעצם ההרגשה...

 

בגלל זה אני מנסה להתנתק קצת מעצמי בימים אלה. אני, שבדרך-כלל מחוברת לעצמי מאוד, שמאמינה שצריך להרגיש וכמה שיותר בדרך-כלל, אני מרגישה פתאום קצת לא מחוברת, קצת שטחית... אין ברירה, זה מה שעוזר לי להמשיך להיות כאן ולהישאר בשפיות ובשליטה, וכנראה שזה מה שאני צריכה בימים אלה.

 

• י.ר, 25, מתגוררת בקיבוץ על הגבול