בלדה לפוסטמה משוריינת

עונת ההטלה של צבות הים בעיצומה, ואליען לזובסקי התנדבה לשמור להן על הביצים עד שהצאצאים יגיעו למי מבטחים. משימה משונה? אולי, אבל לא משונה כמו לגלות שבתוך כל צבה מסתתרת אישה. ועוד אישה מעצבנת

ש 'אוחז בבקבוק עארק חצי ריק, משפשף את עיניו האדומות ומנסה לייצב את העמידה שלו. "סססאמק", הוא יורק, "עוד פעם הן מטילות לידי". רק לפני חצי שעה התעורר, וכבר הידיים שלו עמוסות: ביד אחת כלבה זערורית וקולנית בשם מנדי, ביד שנייה שמיכה מסמורטטת - ואף אחת מהן לא מפריעה לו לינוק מהבקבוק את שאריות העארק בשני שלוקים קולניים. כשהוא מתנודד בחזרה לכיוון האוהל הסגול שלו הוא מבליע שיהוק קלוש, מנסה לנער את הכלבה הנלהבת מדי מקרסוליו המטונפים, ונראה כמו פריים שנתלש מתוך עבודת וידאו-ארט יומרנית.

 

אבל לא זה מה שמדהים בתמונה הכמעט מופרכת הזאת. מה שמדהים בה זה חמש הגומחות העצומות שפעורות מסביב לאוהל של ש' - מימין, משמאל, מלפנים ומאחור - שבתוכן הוטלו יותר מ-300 ביצים של צבי ים. "אתמול בלילה באה עוד אחת", הוא מלעלע, ופולט מפיו ענן אדי אלכוהול כל כך סמיך שאני כמעט מועדת לתוך אחת הגומחות, "אבל בסוף התחרטה. לא לדאוג. היא תחזור. הן תמיד חוזרות לש'". וזה נכון. צבות הים תמיד חוזרות להטיל ליד ש'. והסיבה שזה כל כך משונה היא שצבות ים לא מטילות את הביצים שלהן אף פעם, אבל אף פעם, ליד בני אדם.

 

תסתכלו עליהן, תראו אותנו

 

בשעה המוקדמת הזאת של הבוקר אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שמישהו השליך אותנו על הירח. החוף שעליו אנחנו עומדים נוצץ באור נגוהות, ומנוקד בחפירות קעורות גדולות שמצלקות אותו כמו חטטים ענקיים. ש' נראה דווקא כמו מישהו שהושלך בבעיטה מהירח, או לחלופין, מכל כוכב לכת אחר שאינו כדור הארץ. ובכל זאת, מכיוון שהלילה נחפרה הגומחה החמישית ליד האוהל שלו, זה הופך אותו רשמית למחלקת היולדות הפורה ביותר של צבות הים באזור השרון.

 

איך זה קורה? אף אחד לא יודע. לא יריב, האקולוג השווה (להלן יא"ש) של רשות הטבע והגנים, לא יניב, מומחה צבי הים של הרשות, ובטח לא ש', שבקושי מסוגל להסביר לעצמו מה זה מזלג. אז מה בכל זאת יכולה להיות הסיבה? כדי שתבינו את ההסבר, אתן קודם כל צריכות להבין קצת יותר את ש'.

 

ש' חזר מהודו לפני כמה שנים אחרי טריפ אחד יותר מדי. הוא החליף את הסמים באלכוהול, נפלט מכל מערכת, נתלש מכל הקשר ועבר לחיות על חוף הים. יש לו קעקוע של פרח באמצע הלחי השמאלית, ידע מפתיע בזנים שונים של פרחי בר, עברית רהוטה יחסית, דיבור דחוס שמבליע משפט בתוך משפט, ושאריות של כבד שהולכות ומתחסלות בעקביות.

 

אוספים וממשיכים הלאה

 

עד היום חשבתי שאחוות נשים היא האחווה החזקה והעתיקה בעולם. אבל עכשיו, כשאני צופה בש' מתנודד ברגליים כושלות אל האופק המווריד, אני פתאום מבינה שיש אחווה הרבה יותר עמוקה, אינטואיטיבית ועוצמתית ממנה: אחוות שרוטים. כי גם צבות הים - שמזהות כנראה באופן בלתי מודע שהקיום הלא הגיוני שלהן מתכתב עם שלו באופן מושלם - שרוטות לעילא.

 

למעשה, אם עד היום חשבתן שנשים הן החיה הכי קפריזית בעולם, כנראה שטרם פגשתן את הצבות. כמו נשים, גם הן זקוקות לתנאים מסוימים כדי להרגיש נוח, גם הן יכולות להיות הפכפכות ובלתי הגיוניות בעליל, ומעל הכל, גם הן עובדות על אותו עיקרון נקבי עתיק שלפיו ככל שאת יותר משוגעת, ככה את יותר נחשקת.

 

ואולי זאת הסיבה שבשעה חמש בבוקר אני מוצאת את עצמי דוהרת בג'יפ ירוק עם יא"ש בחופי השרון, כדי לחפש קינים טריים של ביצי צבי ים שאולי הוטלו במהלך הלילה. שכן זאת יש לדעת על צבות הים - הן אף פעם לא מטילות ביום. רק בלילה.

 

הנטייה הזאת שלהן היא הסיבה המרכזית לכך שיא"ש מת מעייפות. מכיוון שהחופים שהצבות מטילות בהם נועדו לרחצה, ומכיוון שכבר בשעה מוקדמת המתרחצים באים, פקחים כמוהו חייבים לעשות לילות לבנים ולחלץ את הביצים בטרם ידרכו עליהן רגליים תועות. הביצים שנמצאות נאספות בזהירות ומועברות לשמורת טבע מוגנת - ורק אז נפתח החוף לבני אנוש. עד שהסיור היומי נגמר איש לא מורשה לרדת לחוף. גם לא צוות הצילום של הפרסומת לפוקס, שנאלץ להמתין בסבלנות עד שיא"ש מסיים את הסריקה, תוך שהוא מתעלם במופגן מקיטוריה הקולניים של המפיקה.

 

יא"ש מבליע פיהוק וגומע בשלוקים גדולים את הקפה החמישי שלו. הוא באמת נראה גמור. עונת ההטלה של הצבות מתחילה במאי ומסתיימת בסוף יולי, מה שאומר שהוא והפקחים האחרים שחולקים בעול המשמרות אוטוטו סוגרים חודשיים ללא שינה. במהלך החודשיים האלה הוא מחרב לעצמו את חיי המשפחה ומוותר על שעות הפנאי כדי לנהל מרדף עיקש ובלתי פוסק - וגם די רומנטי כשחושבים על זה - אחרי הפאם פטאל הקפריזית ויוצאי חלציה הזעירים.

 

ולא סתם הוא עושה את זה. החלום הכי גדול של חובב צבי ים, מספר לי יא"ש, הוא לצפות בצבה שמטילה את ביציה בשידור חי. רובם לא זוכים להגשים אותו, שכן הפוסטמות ההפכפכות של הטבע בודקות טוב טוב אם תנאי החוף מספיק מפנקים: הן לא מטילות ליד בני אדם או באור, את זה אנחנו כבר יודעות, אבל גם לא ברעש, לא בחוף סלעי מדי, לא בירח מלא, לא בחורף, בסתיו או באביב, לא ביום הזיכרון לעפרה חזה - והן לא יהססו לחזור למים ולוותר על ההטלה, או אפילו לשחרר את הביצים במים לגזר דין מוות. כמו כל אישה, גם הן מאמינות שקודם כל עדיף להגיד לא, ורק אחר כך לחשוב.

 

כאן ביתי, פה אני נולדתי

 

מתוך שמונה מינים של צבות ים, שניים מקננים בחופי ישראל - צבות הים החומות והירוקות. החומות הן הפרחות: נפוצות יותר, המוניות יותר, ונוטות להתפשר על תנאי הטלה בינוניים. צבה חומה אחת אפילו הטילה בשנה שעברה בחוף מציצים בתל אביב, מול עיניהם המשתאות של זוג סטלנים שפרשו ממסיבת טראנס סמוכה.

 

פוסטמה. גם לא גאון גדול

 

את הצבות הירוקות והנדירות יותר אין סיכוי למצוא מטילות בצורה כל כך חפ"שית. אלה הדיוות האמיתיות בסיפור הזה. כך או כך, ולמרות ההבדלים ביניהן, הצבות החומות והירוקות בכל זאת חולקות מכנה משותף אחד: שתיהן מושכות הרבה יותר מדי תשומת לב של בני אדם.

 

לכאורה זאת בעיה פעוטה, אבל היא לא - שכן האופן שבו בני אדם מעניקים תשומת לב לצבות הים הוא אותו אופן שבו הם מעניקים תשומת לב לחיות בכלל. או שהם מאכילים אותן במזונות אסורים (ולמעשה מרעילים אותן), או שהם הופכים אותן למנה העיקרית עצמה. בחלק מהמדינות נחשבים ביצי הצבים ובשרם למעדן, למרות שזה לא חוקי לצוד אותם. אחרי הכל אסור גם לנסוע עם ג'יפים על החוף, אבל זה מעולם לא עצר שום בעלים גאה של ארבע על ארבע לדפוק את הצלחות שלו על החול. תוסיפו לכך את העובדה שצבי ים נוטים להיחנק למוות מאכילת שקיות ניילון (הם חושבים שזה מדוזות), וגם את העובדה שמדי פעם הם חוטפים בטעות מדחפים של סירות לראש ומתפגרים, ותבינו מדוע הצבות הפכו לזן נכחד.

 

אבל אל תחשבו שהגדרתה כפאם-פטאל עוזרת לפענח את צבת הים. כאישה אמיתית היא מאכלסת מגוון תכונות סותרות שרק מבלבלות ומרתקות אותך יותר. כך, לדוגמה, מתברר שהצבה גם נאמנה להפתיע: היא מוכנה להטיל אך ורק בחוף שבו נולדה. גם אם תנדוד במהלך חייה עד לקצה השני של העולם, היא תמיד תחזור לחוף הזה.

 

את הטוויסט הנוסטלגי והמפתיע הזה באופי הצבה אפשר לייחס לעובדה שבמהלך ההתפתחות העוברית נובטת אצלה מערכת אוריינטציה מתוחכמת, שבאמצעותה מוחתם המיקום שלה על פני כדור הארץ. לפיכך גם היא השכילה להפנים את החוק הפולני הנעלה מכולם: לא משנה כמה תשתרללי בחוץ, העיקר שבסוף תחזרי הביתה.

 

אז על מה סגרנו? על דיווה מטורפת או על פולנייה אנאלית? לא זה ולא זה, מסביר לי יא"ש. צבת הים, בדיוק כמו נקבת הפרפר שבוחרת את העלה הרך והטעים ביותר כדי להניח עליו את ביציה, מסמנת את החוף הטוב ביותר כדי שלצאצאים שלה יהיו הסיכויים הטובים ביותר לשרוד. מבחינתה אין טוב יותר מהחוף שבו היא עצמה נולדה. נו יופי, גם דיווה וגם נרקיסיסטית. אני חייבת להכיר אותה לאמא שלי.

 

פחות עבודה מלהיניק

 

עד להופעת האדם, בית הגידול החופי היה באמת בית יציב שהיה אפשר לסמוך עליו שלא ישתנה במשך 15 שנה לפחות. היום, כשרוב החופים הפכו למגרש המשחקים הנדל"ני של אנשים מאוד עשירים, או סתם נהיו מוארים מדי, מאוכלסים מדי, מטונפים מדי - זה כבר לא ככה. במילים אחרות, השינויים האלה הפכו את אסטרטגיית הרבייה של הצבות ללא רלוונטית, וזה מה שמזרז את הכחדתן.

 

אני שואלת את יא"ש בייאוש אם אין סיכוי שהאסטרטגיה הזאת תשתנה. הוא מניד בראשו בעצב ומסביר שזה ייקח מאות אלפי שנים, ושהחופים משתנים בקצב הרבה יותר מהיר. כיוון שכך, אני מבינה פתאום, צבת הים היא בעיקר חיה טראגית; בסופו של יום היא נידונה להיכחד.

 

לרגע שנינו מתעצבים, ודקת דומייה מתפשטת בג'יפ עד שאני מתעשתת. נורא מצטערת, אני אומרת ליא"ש, אבל אני לא מוכנה להצטרף לפסטיבל האבל הזה כל כך מהר. תסתכל על זה, אני מצביעה על אחת הגומחות הענקיות. היא מטילה 700 מיליון ביצים לתוך גומה לא מאוד עמוקה, מכסה אותה בכמה השפרצות חול שטחיות שלא באמת מטשטשות כלום, ואז חוזרת למים בסבבה. סליחה, אבל מה עם קצת אחריות אישית? כשאני רואה את הבורות הרשלניים האלה מתחשק לי לשאול את אותה שאלה שהייתי מפנה לנשים שמשתמשות בכתפיות סיליקון: אמרי לי גבירתי, האם את באמת חושבת שאף אחד לא רואה את זה?

 

מילא הארבע על ארבע, אני אומרת לו, אבל האם אין שועלים רעבים בעולם? וכלבים חטטנים? וסתם אנשים אכזריים שישמחו לשחק לך פינג-פונג עם העוברים? בשם האלוהים, פלא שאתן נכחדות? אתה חייב להסכים איתי שזאת חיה קצת טיפשה, אני מסכמת בנחרצות. "במובן הזה, לא הייתי נותן לה פרופסורה", מודה יא"ש, "אבל יש לה גם צדדים אחרים".

 

ואז אני מתחילה להבין איך זה באמת עובד. לחיות בר, מתברר, יש שתי אסטרטגיות רבייה: האחת, שבה מתמחים היונקים, היא ללדת שניים-שלושה צאצאים, לחנך, לגדל וללמד אותם איך לאכול ולצוד. השנייה, שבה מככבות הצבות, היא הרבה יותר עצלנית: במקום להשקיע את כל ליבן ונשמתן בשניים-שלושה צאצאים כפויי טובה שממילא ינטשו בסוף, הן פשוט מטילות כמה עשרות ומותירות את החזקים ביותר להילחם לבדם במאבק ההישרדות. מכל מקום, שתי החיות נותרות עם אותו מספר צאצאים בערך, רק שהצבות נאלצות לעבוד הרבה פחות קשה למענם.

 

במחשבה שנייה אני משנה את דעתי. מדובר בחיה מבריקה.

  

רוצה להיות חבר של קבע

 

בדיוק כמו אישה חמקנית ונחשקת, כשהצבה כבר מתמסרת לך - אין עונג גדול מזה. מהרגע שהיא מתחילה להטיל אפשר לעשות הכל: להתקרב אליה, ללטף, לגעת. היא לא תתקומם ולא תברח. כשהיא מסיימת, אחרי שעה עד שלוש, היא מתחילה לבטוש ברגליה הגדולות על החול ולפלס באיטיות את דרכה בחזרה אל הים.

 

בעצם, אולי הן כן גאונות גדולות

 

וזה הרגע הגדול של פקחי הטבע. אחד מהם (או שלושה, תלוי במשקל היולדת) מזנק על גבה ורוכב איתה כל הדרך חזרה אל המים כדי להצמיד לה תו מתייג, שיזהה אותה כשייכת לשמורת טבע ישראלית אם תתגלגל לחוף זר. וגם סתם בשביל הכיף. בכלל, מדובר באנשים משונים. קצת כמו עיתונאי חדשות גם הם חיים על הביפר, כי אין לדעת מתי תימצא חיה פצועה או הטלה מפתיעה שיזניקו אותם לפעולה. במבט מהצד יש משהו מעורר קנאה בחיים מלאי האקשן שלהם. כשהם מוותרים על שעות שינה או על חיי משפחה הם לפחות יכולים להגיד לעצמם שהם לא עושים את זה כדי להגדיל את הכנסותיו של בוס חמדן, אלא למען מטרה בעלת ערך.

 

מצד שני, חלק מהמטרות לא תמיד מצדיקות את עצמן - ויעיד על זה סיפור היחמורים. זמן רב השקיעו פקחי הרשות בגידולם ובטיפוחם של חיות אלה במטרה להשיב אותן לטבע. 34 יחמורים שוחררו השנה באזור נחל שורק, אלא שמרגע השחרור הם מתעקשים לאכול את ארוחותיהם דווקא על מסילת הרכבת של בית שמש. 11 מהם כבר נדרסו למוות, ועוד רכבת ישראל נטויה.

 

"תהרגי אותי אם אני מבין את זה", מנענע יא"ש את ראשו בתסכול. "את רואה את הרכבת באה ורואה אותם בוהים בה, והם פשוט לא זזים עד שמגיע הבום. זה מטריף, אבל למדנו שבפעם הבאה צריך להכין אותם יותר טוב לפני השחרור. חוץ מזה יחמורים הם קצת אהבלים, אין מה לעשות. למה בני אדם יותר אינטליגנטים?".

 

נו, אני חושבת, הניג'וס השמאלני על רוע האדם הגיע מהר משחשבתי. "תירגעי", פוקד יא"ש, "אני הרבה יותר אוהב בני אדם מחיות, ואני חולה על בשר. פשוט אכפת לי יותר כי אני רואה בעיניים שלי איך אנחנו הורסים את המקום שבו אנחנו חיים". מה עוד אתה עושה למען כדור הארץ? אני מנסה לטמון לו פח. את הדברים הבסיסיים, הוא עונה. אני מפריד זבל, אני לא נוטע בחצר הפרטית שלי צמחים לא מקומיים, ואני בחיים, אבל בחיים, לא זורק אשפה מהחלון.

 

הממ. אולי זה לא הזמן לספר לו על הדיירים מקומה ראשונה, שהתלוננו בשבוע שעבר בפני נציגת ועד הבית - שזאת אני - על כך שצמרות העצים בבניין שלנו מנוקדות כולן באשפה מרקיבה, שנראה כי נזרקה מאחת הדירות בקומות העליונות. "איזה מין בן אדם זורק זבל מהחלון?", הם תהו במרירות, "מה כל כך קשה לזרוק לפח?". ובכן, אם מישהי, לא חשוב מי כרגע, לא היתה מתעצלת להרים את המכסה הכבד של הפח או מפסיקה להתקמצן ורוכשת פח עם רגלית, ייתכן שהפיקוס הנחמד בחצר עדיין היה מלבלב.

 

בכל מקרה, אם זה מנחם אתכן, קיבלתי את העונש שלי. זרקתי על הטבע את השיט שלי, וכעת הוא מחרבן לי על הראש בחזרה - כי למרות שעונת ההטלה האחרונה היתה הפורייה ביותר בארץ מאז ומעולם (יותר מ-100 קינים נמצאו עד עכשיו), היום היחיד שבו בחרו הצבות הארורות לא לעלות לחוף היה היום שהגעתי לסיור.

 

בינתיים אני מסתפקת בעקבות של הטלת סרק שצצים בחוף שפיים. יא"ש עוצר את הג'יפ ועוקב אחריהן בריכוז, עד שהוא מגלה גומחה ענקית שחפורה בחול. אני בוחנת אותה ותוהה איך הביצים צונחות פנימה בלי להישבר. יא"ש ממהר להסביר שבשעת ההטלה הביצים רכות, ולכן מתמקמות בקן ללא פגע. קליפתן מתקשחת רק כעבור ארבעה-חמישה ימים. סוף סוף קצת היגיון בתוך כל הטירוף.

 

כדי להיות בטוח שאכן מדובר בקן ריק יא"ש מוציא דקר ארוך, ומפשפש בזהירות בתוך הגומחה. תוך כדי כך מתקבצים מסביב כמה סקרנים, אבל אף אחד לא מעז להתקרב. "גם כשהם אשכרה רואים אותי מוציא ביצים מקן הם לא ניגשים", הוא אומר כמעט בעלבון. "זה כנראה בגלל האוטו. ישר חושבים שאני מהמשטרה". טוב, אני אומרת לו, כבר סיכמנו שהאדם הוא לא בדיוק חיה אינטליגנטית.

 

כשמוצאים קן טרי מעבירים את הביצים לתוך צידנית, מסיעים אותן לחוף שמור וקוברים אותן מחדש בגומחה מוגנת. יש חשיבות גדולה לסדר ההעברה לקן החדש; אצל צבים, כמו כל הזוחלים, טמפרטורת ההדגרה קובעת את מין הילוד. נקבות נוצרות בטמפרטורה גבוהה וזכרים בנמוכה, וכדי לא להתערב בטבע מקפידים הפקחים על המיקום המקורי של הביצים. מאחר שבים התיכון יש הרמון קטן - חמש נקבות צבים על כל זכר - ההקפדה על חשיבות הסדר רק מתעצמת. ישראל בכלל מתגאה בכך ששניים מחופיה נחשבים ליצרני הזכרים הטובים ביותר במזרח התיכון. מישהו בכל זאת צריך להפרות את כל הפרימדונות האלה.

 

צבונים יכולים לעוף

 

דברים שהים שוטף החוצה: גזעי עץ, סלסילות, כיסא בית ספר בצבע תכלת, סוליות חשיש ("לא יצא לי, לצערי", מבשר יא"ש בעגמומיות), שקים עם מריחואנה (כנ"ל), חמישה מנועים מפורקים של מכוניות, אינספור מדוזות בגדלים עצומים, ופרה שלמה - מה ששמעתן - שכנראה הושלכה מאונייה שמייבאת בקר (מתברר, אגב, שזה מנהג די נפוץ. אוניות שמייבאות בקר מתעכבות לעיתים, ובזמן הזה פורצות מחלות ומחסלות את הפרות. הפתרון הזמין והזול ביותר הוא פשוט להשליך את החולות הימה). והיתה גם גופה אחת של אדם, מספר יא"ש. רוסי שיצא לדוג וטבע.

 

שעתיים וחצי חלפו מאז שיצאנו לסיור, ובשבע וחצי בבוקר נראים החופים כמו קניון עזריאלי בחמישי אחה"צ: אי אפשר להכניס סיכה. מה שכן, גיליתי לאן נעלמו כל הקשישים. כולם כאן, והם הולכים. לא ברור לאן. אין אחד בן פחות מ-60. הוותיקים מפטירים ברכת בוקר טוב, מספרים שראו עקבות של צבה ושואלים מתי יבקעו הצבונים הראשונים. שזאת, אגב, שאלה מצוינת.

 

כשאנחנו מגיעים לחוות ההדגרה בחוף גדור - ללא ספק החוף הכי יפה בארץ - כבר רואים סימני בקיעה מבצבצים בקן הוותיק ביותר, שנאסף בחודש מאי. לצבונים לוקח בין 50 ל-70 יום לבקוע, מה שאומר שהקן הזה אמור לשחרר את צאצאיו הראשונים כל יום ממש.

 

אבל אם חשבתן שהצבים הקטנים פשוט יוצאים מהקן ומדדים בעליזות אל הים, כנראה שלא קראתן בעיון עד עכשיו. בכל מקרה, הצאצאים בוקעים במחזורים במשך שלושה ימים. מספר הביצים הממוצע לקן נע בין 60 (צבות חומות) ל-140 (צבות ירוקות), ככה שכל חצי שעה בערך בוקע מחזור נוסף של צבונים שצריך לשחרר לים.

 

גם השחרור חייב להיערך בלילה, שאם לא כן יתבשלו הצבונים הקטנים בשמש המפציעה ויהפכו לשישליק ירקרק. זה אומר שבמהלך עונת הבקיעה ישנים מתנדבים של רשות הטבע ליד הקינים, וכל חצי שעה מתעוררים כדי לשחרר את הצאצאים לים. ואם זה לא נקרא להיות נחמדים לטבע, אז אני לא יודעת מה כן.

 

גם אני נורא רציתי לראות את הצבונים הקטנים בוקעים, ולהשתתף בהילולת השחרור, אלא שצבונים קטנים, ממש כמו אימותיהן המפונקות, לא ממש מתחשבים ברצונות של אחרים. עד לשעת כתיבת הדברים, ולמרות שכל הסימנים העידו על כך שהם אוטוטו מפציעים, הדור הבא טרם בקע. אולי הם פוחדים מהקטיושות, אולי נעים להם מדי בתוך החול ואולי הם פשוט נהנים לראות אותי סובלת. אין לדעת.

 

מה שכן, נדמה שהעבודה הקשה של הפקחים מתחילה להראות תוצאות. העתקת הקינים לשמורות הטבע מבטיחה שבעתיד, כשהצבות שבוקעות עכשיו יחזרו להטיל, הן יעשו זאת על החופים המוגנים, מה שעשוי להציל אותן ואת צאצאיהן מהכחדה סופית. זאת בעצם התקווה שמניעה את הפקחים כבר שנים. זאת הסיבה שהם עובדים כל כך קשה, ורק בחודש האחרון, אחרי תקופה ארוכה של יובש, עלו כמה צבות קטנות להטיל בחוות הגידול של חוף ניצנים והפריחו סימן שהתקווה משתלמת.

 

צבה מתחילה להטיל מגיל 13 ואילך, וחוות ניצנים פועלת כבר 14 שנה. בחישוב פשוט יש מצב שאלה צבות שבקעו ושוחררו מהחוף הזה. במילים אחרות, רוב הסיכויים שהדור הבא של צבות הים כבר לא יבוא להטיל ליד האוהל של ש'. מצד שני, זה אומר שיש להם יותר סיכוי לשרוד - וזה, תאמינו או לא, מצליח לרגש לא רק את יא"ש, אלא אפילו משליכת זבל מנוולת כמוני.