ביקורת: מסעדת דוניה רוסה - בעיטת עונשין

ארגנטינה איכזבה לא רק במונדיאל. מסעדת דוניה רוסה בעין-הוד מצטיינת באווירתה, בעיצובה ובשירותה, וגם במטבלי הזיתים והעגבניות ובסלטי הליווי הרעננים. הבשר שלה עובר, אבל לא יותר

זיו לנצ'נר פורסם: 06.08.06, 12:16

יהיה בכך חוסר טאקט, שלא לומר אכזריות, להנחית על ראשה של קהילת יוצאי ארגנטינה עוד מהלומה אחרי ההיבעטות המוקדמת מהמונדיאל. אבל מה לעשות שבדיוק בשבוע בו יצא הכדורגל הארגנטינאי קטן מאוד, נרשמה בפנקסי אכזבה בתחום נוסף בו החבר'ה האלה מחזיקים מעצמם: הבשר.

 

בכפר האמנים המקסים עין-הוד שוכנת זה כמה שנים מסעדת דוניה רוסה. שגרירי אוכל הכל בצפון לחשו לא אחת על אוזנו את שבחה של הארגנטינאית החמימה, שיודעת, כך סופר, לטפל נהדר בבשר. לכן מבאס היה לגלות שדוניה רוסה מצטיינת באווירתה, בעיצובה ובשירותה, וגם במטבלי הזיתים והעגבניות ובסלטי הליווי הרעננים. הבשר שלה עובר, אבל לא יותר.

 

התפאורה דווקא מושלמת. בית אבן אינטימי משחזר בהצלחה בית-חווה, מעוטר באביזרים תואמים, ותפריטו מנופף בבקר ובפחם המיובאים מארגנטינה, במונחי "קברצ'ו" ו"פריג'רוס" ובשאר דאווינרוס. גם הכלים נאים וצורת ההגשה כובשת, דוגמת מנגל הפחמים המתכתי המוגש לשולחן כשעליו מוקרבים הסטייקים במופע רב-חושי של צלילי צלייה, עשן וניחוח.

 

אין בתפריט הפרדה מסורתית בין מנות ראשונות ועיקריות. הרכבה עצמית של ארוחה ממוצעת (שלוש מנות ושתייה) תעלה כ‭140-‬ שקל לאדם. הבשרים סובבים סביב ה‭70-‬ שקל לנתח (כל מנות המסעדה נדיבות‭,(‬ אבל לא כוללים תוספות, המתומחרות בנפרד.

 

כיוון שדוניה רוסה מתגאה גם בהשפעות האיטלקיות על המטבח הדרום-אמריקאי, התפתינו לפסטות מתוצרת בית ובחרנו בלזניה גבינה ובשר. היא הגיעה רבת מפלסים וגבוהת קומה, מלווה בסלט גדול וטעים – טעים יותר ממנה. בעצמה הייתה ממוצעת למדי, מין מנה של פיצריה אם שואלים אותי. אם שואלים דווקא את הנופשת, הלזניה הייתה חלשה ומרגיזה, בעיקר על רקע הבשר הלא משובח שבה.

 

טעמנו גם נקניקיית צ'וריסו מבשר חזיר – שמנה בלי בושה, עסיסית בהתאם, טיפוסית ולא רעה. בשלב זה היינו בשלים לאירוע המרכזי. הגיעה שעתם של נתחי הפרה. אסאדו משום מה לא היה (הלו, זה ארגנטינה‭,(?‬ אז הלכנו על בטוח – סינטה ואנטריקוט. את נשיפת נחירינו שמעו בוודאי עד בואנוס-איירס. בשר עייף משהו, חסר חיות, ממש הסטייקים של פעם, מהימים בהם עוד לא היה גורמה בישראל. אכיל, אבל לא מעניין.

 

לעסנו מעט בשיעמום, כמעט בכוח, וגילגלנו מחשבה: בשביל זה הטריחו לכאן את הפרות מארגנטינה? ואז התגלגלה לה, נועזת יותר, עוד מחשבה: המטבח הזה, ככלל, לא נורא מתוחכם. אם חומר הגלם שלו, בשר מבשרו, איננו מעולה - למה כבר אפשר לצפות ממנו?

 

הנופשת אפילו לא סיימה את מנתה. את הקלוריות שלה, אמרה בעלבון שלא ידעה להסתיר, היא תשמור למטרה צודקת יותר. ייתכן שהדולסה של דוניה רוסה – צ'אחה ושאר מתוקים ארגנטינאיים מסבירי פנים – היא מטרה ראויה שכזו. אלא שהחשק נגמר לנו לפניה, כך שלעולם לא נדע.