מי שבר את הביצה שלי? החשוד המיידי

תבנית ביצים מתרסקת על רצפת המטבח של משפחת גרין. לכולם ברור מיד מי אחראי לנזק. גם החשוד עצמו ממהר לקחת על עצמו את האשמה. אך מה רבה ההפתעה כאשר האמת מתגלה. על ילדים והתוויות שאנחנו מדביקים להם

אני יושבת מול כוס הקפה, אדיו מערפלים את עיני, נושמת את השקט שנפל על הבית בהפתעה. זהו השקט שאחרי המלחמה, אחרי קרב עקוב צעקות. דמעות עומדות לי בעיניים, ופטיש דופק לי על המקום הכי רגיש בלב. ישר אל תוך מרכז העצבים החשופים של מערכת ההורות.

 

אז מה בעצם קרה? אתמול בלילה הם הגדישו את הסאה. השעה תשע כבר הפכה מזמן לעשר, והבנים היו ערים מתמיד. הפעם החלטתי להקשיב לעצה של אבא שלי: "מה אכפת לך שהם ערים? את תמשיכי בעיסוקים שלך, לכי לישון, הם יירדמו גם בלי הצעקות שלך. את ארוחת הערב לקחתי לחדר השינה, נעלתי את הדלת, ומול העיתון אטמתי אוזניים. כעבור חצי שעה, מאוששת מהמנוחה הקצרה, יצאתי מהחדר. לא ידעתי איך הבית יראה אחרי חצי שעה בלעדי, ובלב חרד ניגשתי למטבח. לא משנה מה דמיינתי, המציאות הייתה גרועה יותר.

 

על הרצפה הנקייה לשעבר שלי, באמצע המטבח, שכבה תבנית ביצים שלמה כשהיא שבורה ומנופצת. הכל היה דביק ומלוכלך. איך בכלל מנקים את זה? הכעס החל לטפס בי, ופתאום המנוחה הקצרה שנראתה בזמנו כמו רעיון כל כך טוב, הפכה לרעיון רע, ולשלושים ביצים דביקות ומסריחות.

 

כרוח סערה נכנסתי לחדר הבנים. "תגידו, מה קורה לכם? אני רוצה לדעת: מי שבר את תבנית הביצים?" הם לא ענו לי. הרגשתי כמו מנהלת בית ספר. "אם האשם יודה ויבוא לעזור לי לנקות את המהומה, אסתפק בזה. אם לא, אעניש את כולכם" דקה של דומיה. "אני עשיתי את זה", דודי קם ממיטתו, עיניו מושפלות קמעה.

 

לא הופתעתי בכלל. דודי הוא מסוג הילדים שהכל קורה להם בלי כוונה. בטעות הכדור עף לחלון של השכנים וניפץ אותו.

בלי כוונה הוא דרך על הקלמר של הבנות. הוא בכלל לא שם לב שהיד שלו עפה לכיוון פניו של חברו. הכל בתום לב, אבל הכל עם תוצאות ממשיות. "לך תנקה את זה מיד". ידעתי שהוא לא יצליח לנקות תבנית ביצים שלמה שנדבקה לרצפה, אך למען החינוך רציתי שירים אפילו את הקליפות, ואני אסיים כבר לנקות אחריו. דודי לא התנגד והתחיל להרים את הקליפות  שהיו מפוזרות בכל מקום. "זה מה שקורה כשמשתוללים, במקום ללכת לישון, עמדתי והטפתי לו. לבסוף הוא חזר למיטה, ואני נשארתי לקרצף ולגרד את כל השאר.

 

כמעט שכחתי מכל העניין, רק שהיום, לפני עשר דקות, שימי הבכור ניגש אלי. "אמא, אני חייב להגיד לך משהו. אתמול, בקשר לתבנית הביצים? אני עשיתי את זה. פתחתי את המקרר, חיפשתי משהו ואז התבנית נפלה על הרצפה". הצבע אזל מפני. קראתי לדודי: למה נטלת את האשמה עליך? "אה", הוא משך בכתפיו וחייך חיוך רחב: "במילא תמיד מאשימים אותי בכל מה שקורה, ידעתי שתאמיני לי וריחמתי על שימי". יש תחושות שקשה לתאר, בדיוק כמו אותה תחושה שחנקה אותי באותו רגע.

 

כמה פעמים קראתי מאמרים המזהירים מהדבקת תווית לילד? קראתי אותם תמיד בהתנשאות, כי הרי אין סיכוי שאני עושה את זה. שאצלנו בבית נזהרים שלא להדביק תוויות. דודי המסכן. לא רק שהדבקתי לו תווית, גם כרכתי על צווארו צעיף אדום זוהר, שאומר באותיות קידוש לבנה: אני אשם. אני אשם תמיד. אני השובב של המשפחה. 

 

כולנו יודעים שהילדים הם מגשימי הצפיות של ההורים, אם אנחנו רוצים בכך, או לא. אך מה קדם למה? האם אנחנו הטלנו עליהם תפקיד מסוים, או אולי מדובר בצירוף מקרים מושלם, בו הילד הצליח להדביק ולנכס לעצמו סטיגמה חיובית או שלילית? האם אנו תופרים תפקיד לכל ילד, תפקיד שמתאים לאופי המולד שלו? או שמא הם אלו שנוטלים את התפקיד לעצמם?

 

אני מתבוננת בילדי. האחד תפס פיקוד על תפקיד האחראי; השני הוא הרחפן; השלישי הוא החכם. כל הורה יעיד, וכאן אני מכלילה את עצמי בלי בושה, שתהיה התווית באשר היא, האהבה שלנו הינה עוקפת תוויות. תמיד נחבר ספר תירוצים שיצדיק את מעשיו של בעל התווית. "נכון שהוא דרך על הבן שלך, אבל זה בגלל שהוא טיפוס חולמני (מדובר בטייס חלל מקצועי). "זו לא אשמתו שהמכנסיים נקרעו לו", נכון שהם נקרעו בפעם השמינית, אבל החברים שלו נורא שובבים ובאשמתם הוא נגרר ומטפס על הגדר.

 

קצת אחרי הכל, אני יושבת ומנסה להירגע, ולחפש את החיובי בכל הסיפור. בעצם, אפשר להרחיב תפקידים, וכאן כל הסוד. דודי הוא לא רק השובב הצעיר. הוא גם הילד בעל הלב הרחב, שנחלץ לעזרתו של אחיו הגדול. דודי הוא שובב, אבל גם נדיב, אמיץ ונאמן. ושימי? שימי הוא לא רק הילד הבכור, האחראי, החזק. הנה גם הוא מתגלה באנושיותו, ונשען על אחיו הצעיר ממנו. אבל שימי הוא גם הילד שהיה אמיץ מספיק כדי לבוא ולהודות באמת, ולמנוע מאחיו עונש שלא מגיע לו.

 

אז אולי אי אפשר להימנע מהדבקת תוויות, אני חושבת לעצמי. אולי צריך להתרכז בהוספת תוויות. אם לכל אחד יהיו כל התוויות שבעולם, הוא יוכל לבחור מתוכן מה הוא רוצה להיות, ומה הוא יכול להיות. הם יכולים הרי להיות הכל, הילדים שלנו. אנחנו צריכים רק לתת להם את הכוח להאמין.