לתושבי הצפון: טיפול שהורג טראומה כשהיא קטנה

‭20%‬ מהאנשים שנחשפים לאירועים טראומטיים כמו מלחמה ופיגועים מּועדים לפתח תסמונת פוסט טראומטית. חוקרים ישראלים בודקים לראשונה את האפשרות למנוע את הופעת התסמונת על ידי טיפול מיידי בטראומה באמצעות התרופה ציפרלקס, שמשמשת לרוב לטיפול בדיכאון וחרדה, אך יש לה גם יכולת להשפיע על עיבוד חוויות טראומטיות. תושבי הצפון והדרום יכולים לקבל את הטיפול ברמב"ם ובסורוקה

חלק מתושבי ישראל, שנחשפים בימים אלה למלחמה בצפון ולירי הקסאמים המתמשך בדרום, סובלים כתוצאה מכך מחרדה, ו־‭20%‬ מהם נמצאים בסיכון ממשי לפתח תסמונת פוסט טראומטית. בניסוי שהתחיל לפני כשבועיים במרכזים הרפואיים שיבא, סורוקה, איכילוב, הדסה ורמב"ם מנסים לטפל בבעיה עוד בשלביה המוקדמים, דבר שלדברי החוקרים עשוי למנוע את קיבועה.

 

"מטרת הניסוי לטפל בטראומה, ולא לחכות עד שלב הפוסט טראומה", מסביר פרופ' יוסי זהר, מנהל מחלקה פסיכיאטרית ומרפאת חרדה במרכז הרפואי שיבא תל השומר וסגן יו"ר האיגוד האירופי לנוירופסיכופרמקולוגיה, שעומד בראש הניסוי והמחקר. "כלומר לתקוף את הבעיה ולשרש את הטראומה כשהיא עדיין טרייה בזיכרון, ולא בדיעבד, אחרי שהיא כבר נצרבה בתודעה‭."

 

תסמונת פוסט טראומטית היא למעשה מונח שמרחיב את תופעת הלם הקרב הצבאית, שנפוצה בעיקר בקרב חיילים ולוחמים, ומחיל אותה גם על אזרחים. החשיפה לאירועים כמו פיגועים המוניים ותאונות דרכים הרחיבה את האוכלוסייה שנמצאת בסיכון לפתח את התסמונת הקשה הזו אל כלל התושבים, ובכלל זה ילדים, נשים וקשישים.

 

זה מתחיל כחרדה, כבהלה רגעית וטבעית בתגובה לאירוע מסכן חיים. בקרב‭ 80%‬ מהאנשים שנחשפים לחוויה היא לא תיאגר בזיכרון, אבל ב־‭20%‬ מהמקרים היא תיחרט בו, "וכמו בתקליט ישן שחוזר שוב ושוב על אותו פסקול, כך החוויה תעלה ותצוף", אומר פרופ' זהר.

 

בתסמיניה הקלים של הפוסט טראומה, מי שלוקה בה יחווה את האירוע מחדש רק דרך אירוע דומה, שיקרה לאנשים אחרים ובמקום אחר, ושעליו ישמע בכלי התקשורת. "אבל הנפגעים הקשים חיים את החוויה באופן יומיומי, והם אפילו לא זקוקים לשריקת קומקום או רעש של אופנוע כדי לחוות חרדה משתקת",‬ אומר פרופ' זהר.

 

במשך הזמן התפתחו גישות טיפול בתסמונת, שכללו חשיפה מבוקרת לטראומה ומתן תרופות. "קו הטיפול הקלאסי הוא לדובב את הלוקים בתסמונת לדבר על החוויה ולעשות סדר בפרטים — איך היא התחילה, מה הם הרגישו ועשו וכדומה, זאת מתוך כוונה למסגר ולמתן אותה",‬ מסביר פרופ' זהר, "כי דבר שיש לו התחלה, אמצע וסוף — מרגיע. בשלב הבא אנחנו ממליצים לנפגע לחזור לחיים, ובמקרה הצורך רושמים לו תרופת הרגעה ממשפחת הוואליום ולפעמים גם תרופה נוגדת חרדה ודיכאון‭".

 

ככל שהתרחבה האוכלוסייה האזרחית שנמצאת בסיכון, כך התרבו המחקרים בנושא ושיטות הטיפול בבעיה. "אבל כל הטיפולים שיכולנו להציע לא באמת עזרו", מודה פרופ' זוהר, "במקרה הטוב הצלחנו להקטין במעט את מימדי הטראומה. אבל אני חייב לומר שארסנל הטיפולים שעמד לרשות הפסיכיאטרים והפסיכולוגים נמצא לא יעיל. עם הזמן, כשמספר הלוקים בתסמונת גדל, נוכחנו לדעת שהחוויה לא מתפוגגת אלא משתמרת, ונפגעיה הופכים לרדופים יותר ויותר‭".

 

אחת הסיבות לכישלון הטיפול בפוסט טראומה היא ההימנעות של הלוקים בה מפנייה לעזרה מקצועית. בשנים האחרונות גוללו לא מעט נפגעים את סיפורם האישי, והתברר שרר בים מהם נוטים להסתגר בבית מאחורי תריסים מוגפים. "בהתחלה מי שלוקה בתסמונת לא יודע איך לאכול אותה ומקווה שזה יעבור", מסביר פרופ' זהר, "אבל בפועל, החוויה הקשה רק הולכת ומתקבעת, ובמשך הזמן היא הופכת לחלק מהתודעה, חלק דומיננטי ביותר שמשפיע לרעה על החיים ומחבל באופן חמור באיכותם".

 

תרופות מוכרות בהתוויה חדשה

 

בשנה האחרונה התחילו להיערך בישראל, בארה"ב ובשווייץ מחקרים וניסויים באנשים שחוו טראומה. ייחודם של המחקרים הוא בכך שלראשונה נעשה ניסיון לטפל בבעיה טיפול מונע, ולא בדיעבד. כיוון שכך, מאמינים החור קרים, לטיפול יש פוטנציאל מבטיח. למחקרים האלה משותף גם השימוש בתרופות מוכרות, אך בהתוויה שונה מהרגיל.

 

בישראל התחיל בשבוע שעבר ניסוי שבמהלכו מטפלים במי שחוו טראומה בציפרלקס, תרופה נוגדת דיכאון וחרדה. במקרה הזה היא לא ניתנת להתוויה זו, אלא בניסיון לנצל את יכולתה לגרום לצמיחת עצבים באזורים במוח שקשורים לעיבוד חוויות טראומטיות. "התהליך הזה מביא לצמצום מימדי הטראומה כשהיא עדיין בראשיתה, מה שכנראה יסכל את האפשרות להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית",‬ מסביר פרופ' זהר.

 

המחקר מתבסס על הידיעה שמנגנון הזיכרון נחלק לשניים: אחסון המידע שמגיע אליו, ושליפתו. "בעוד שאצל רוב בני האדם מנגנון האחסון הוא זמני וסלקטיבי, דבר שעוזר למחוק חוויות לא נעימות, אצל הסובלים מהתסמונת הוא מקובע כמעט לצמיתות, ולכן קשה כל כך לעקור אותו", אומר פרופ' זוהר.

 

לדעת חוקרים, אפשר להטות ולנתב את המר סלול שהופך את הזיכרון מתחושה זמנית לחוויה 'אגורה' וטראומטית, בעיקר באמצעות תרופות. הניסוי הישראלי מסתמך על האפשרות הזו. לדברי פרופ' זהר, חלון ההזדמנויות לטיפול מיידי נפתח למשך חודש לכל היותר מרגע החשיפה לחוויה ועד להפיכתה (כאמור, בקרב חמישית מהאנשים) לטראומה קבועה.

 

מודל הטיפול בבעלי חיים, שאותו פיתחו בארץ פרופ' זהר וד"ר חגית כהן מהמרכז לבר ריאות הנפש בבאר שבע, נמצא לדבריהם יעיל ומבטיח. החוקרים חשפו חולדות באופן מבוקר למצבי מתח קיצוניים, ומיד אחר כך נתנו להן ציפרלקס. התוצאה: ירידה בשכיחות הטראומה עד כדי ביטולה.

 

בארה“ב, משתתפי המחקר שחוו טראומה מטופלים בקורטיזון (סטרואידים) — תרופה סינתטית שמשלימה את הקורטיזול, הורמון טבעי שנוצר בגוף. הקורטיזול, שנקרא גם הורמון הסטרס, מופרש בגוף בקביעות, והפרשתו מתגברת במצבי מתח ומצוקה גופניים — בזמן מחלה, ניתוח, צניחת סוכר פתאומית ועוד. במצבים האלה משתמש הגוף ברזרבות של ההורמון ומנצל אותן. בנוסף, הקורטיזול מופרש גם בזמן מתח ולחץ נפשיים. גם המחקר האמריקאי מתבסס על הפוטנציאל המשוער של הקורטיזון להטות את מסלול הזיכרון בקרב אנשים שחוו טראומה, בתר קווה להחליש את עוצמת הזיכרון שנאגר.

 

בשווייץ מטפלים בנפגעי טראומה באופן נסיוני בדרלין — תרופה ממשפחת חוסמי בטא שמשמשת לאיזון יתר לחץ דם, להסדרת הפרעות קצב הלב, למחלות לב איסכמיות, למיגרנה ועוד. מחקר קודם מצא שנטילת דרלין במצבי פוסט טראומה הביאה לעמעום עוצמת הזיכרון.

 

במהלך הניסוי הישראלי, שקיבל את אישור ועדת הלסינקי (הוועדה לניסויים בבני אדם) יטופלו נפגעי חרדה בתרופה הזו כבר בחדרי המיון. בבתי החולים רמב"ם וסורוקה מנסים את התרופה כבר בימים אלה על נפגעי חרדה.