גם בתוכי מתנהלת מלחמה

האולמרטית שבתוכי נאבקת על זכותי לחיות בשפיות עם גבר שיאהב אותי ויהיה רק שלי ועם בית כמו שחלמתי ומשפחה קטנה ואקווריום. מנגד האויבת אומרת לי לחיות את ההווה. ואני על הגבול הדקיק, שעוצר בעדי מלחזור למקום שבור

הימים הם ימי מלחמה. מעניין איך יקראו למלחמה הזו. שמעתי איפשהו את השם "גשמי קיץ" - זה היה הרבה יותר עצוב ממה שאני יכולה לתאר, זה חדר לי אל תוך הבועה. המילה "גשם" בצל מטחי הקטיושות הנופלות ללא הרף בצפון היפה והמסתורי - דובדבן ארצנו, בצירוף המילה "קיץ" שבדרך כלל מעוררת בי אסוציאציה של קלילות וחדווה - שתי המילים האלו יחד זיעזעו אותי. ולמרות הכאב וההזדהות, זה לא ממש הצליח לפוצץ את הבועה האישית שלי, כי בדרך כלל אני חיה חיים די רגילים. אני עובדת, לומדת, נפגשת עם חברים, יוצאת כמעט כל יום, הולכת לבתי קפה, מפזזת בלילות שישי בפאבים הנחשבים וחיה חיים שהם לרוב שמחים.

 

והנה, יש לי מלחמה במדינה. זה מצב חדש עבורי - מלחמה אמיתית ראשונה. חצי מדינה במקלטים, כולם מרותקים לכלי התקשורת, אני מוצאת את עצמי נעלמת בהמון. אז אני מנמיכה את קול הטלוויזיה ומניחה לקול הפנימי להתערבב בשקט שלי. אני מתחילה להיזכר, לדמיין, לחשוב ולנתח. אני קרובה להישבר. במצבי הרגיש, מוטב לי לא לחשוב יותר מדי. אבל יש הרוגים, והאיש עם הזקן והמשקפיים מנסה להבהיל אותי ומבטיח שיגיע עד אחרי ואחרי חיפה.

 

אני שוכבת על הספה, בוהה בתקרה, מחזיקה ספר ממש מדכא בידי ותוהה על מהות החיים, על משמעותם של חיי שלי. לתדהמתי אני מגלה, שגם בתוכי מתנהלת מלחמה - על הלב שלי ועל הנורמליות שלו.

 

חיים נורמליים אומר אולמרט, ויש בתוכי נציגה שלו. גם היא נאבקת על הזכות שלי לחיות בשפיות עם גבר שיאהב אותי ויהיה רק שלי (רק שבניגוד אלי, היא ממש מאמינה בזה) ועם בית כמו שחלמתי ומשפחה קטנה ואקווריום עם דגים ששוחים ושותקים בתוך מים.

 

ומנגד עומדת לה ההיא עם המשקפיים, היא עושה תארים במדעי הרוח והשטות, ממציאה פילוסופית חיים חדשה ולוחשת בטורדניות מציקה שהאיש הנשוי הוא בדיוק מה שאני צריכה. הוא מה שמתחשק לי ברגע הזה הנתון, הוא ההווה, ואותו צריך לחיות, כי מה הטעם בלהיכנס למחויבות אמיתית ולהיות בשלב זה או אחר נבגדת, נטושה, נעזבת. חוץ מזה, היא מוסיפה בנאומה המשכנע, יהיה לי עוד די זמן לחשוב על העתיד.

 

"זה לא הזמן להיחלש - את תהיי האויבת של עצמך!" אומרת האולמרטית. והממושקפת עונה לה באלגנטיות "מוטב לה כך, פשוט להיות, בלי מעצורים ובלי גבולות אמיתיים".

 

אני הכי רוצה שיחבק אותי

 

היא ממשיכה בנחישות, והאולמרטית עקשנית כמותה, תוקפת בחזרה! שתיהן מתנצחות בינן לבינן, ואני נעצבת. אני בגמילה עכשיו, כי אני מכורה לריח שלו, למבט המתוק והמבריק בעיניו, למגע ידיו, לצחוקו המשועשע מדבריי, לאישיותו הייחודית. אני על הגבול הדקיק שעוצר בעדי מלחזור למקום שבור. אני רוצה להיפרד מהרגשות אליו, מהגעגועים שלא מניחים את דעתי, ואני הכי רוצה שיחבק אותי.

 

מה יהיה איתי, עם אישיותי המורכבת? וממתי הכל נהייה כל כך מסובך? מתירנות מצד אחד ומצפון מצד שני, מלאוּת מול ריקנות, תחכום וניתוח כל סיטואציה עד שגם לטלוויזיה אנחנו עושים פסיכואנליזה. ויש כל כך הרבה מקום לאני האינדיבידואל וכל כך הרבה אפשרויות מרוממות, אז איך בעצם צריך לחיות? ומי לעזאזל מכוון? ומתי נעלמו כל החוקים של פעם, אלה שבזכותם חיו אנשים זה עם זו גם בלי אהבה, רק עם כבוד הדדי, או אפילו בלעדיו, אבל שרדו חיים שלמים של זוגיות? הכל מתפורר לנו... ואולי בעצם רק לי?

 

עכשיו עולה בי מושג הרווח בימים אלה, "אסקפיזם". מצחיק כמה שאנשי התקשורת אוהבים את השימוש בו. גם אני רוצה לברוח, לא מהארץ שלי או מהמדינה או מהלאום או מהאנשים, אלא מהתוהו ובוהו הזה. איש באמונתו יחיה, אבל אני לוחשת שמישהו צריך לעשות סדר בסדום ועמורה הזה.

 

רוצה לברוח מהלב שלי. מי המציא את האהבה? אני מתבוססת ושוקעת לתהומות מחשבה לא רצויים, אבל מיד עולה. אני מגבירה את קול המציאות: מדווחים בטלוויזיה על עוד הרוגים. אין מה לראות חוץ ממלחמה מכל עבר, מכל פינה, לאן שלא אפנה, גם בתוכי פנימה - מאבק קשה שמטרתו החזרת השפיות לאדמתי.