אם כל המלחמות

אריאנה מלמד, תושבת הצפון, כבר יודעת מצוין מה לעשות במקרה של נפילת טילים. אבל היא עדיין לא מצאה את המרחב המוגן שישמור על הביטחון הנפשי של הילדים

כמה דקות לפני הבומים הראשונים הרגתי עקרב. "יש פה עכביש שחור שמן עם חדק, אמא בואי מהר", התרגשה בתי, בת ארבע וקצת. מיהרתי. על השטיח, בין כבש מחייך לפרפר תכול עיניים, מתחת למדף של חיות הפרווה הרכות, ניצב איום אמיתי. מימי לא הרגתי יצור יותר גדול מנמלה, וגם זה בדרך כלל בטעות.

 

"זוזי", אמרתי לה בטון שלא היה אפשר לטעות בתקיפותו או להכביר שאלות סביבו. בשניות שחלפו נשקלו ונפסלו האפשרויות הבאות: להנחית עליו ספר - אבל הספרייה רחוקה. לגרש אותו במטאטא - אבל המטאטא בחוץ בגינה. לקרוא לשכן עז נפש - אבל לא בטוח שיש מישהו בבית. ובינתיים בתי מחכה, מתחפרת בחצאית שלי מאחורי גבי ומצפה ממני שאעשה מעשה. אז דרכתי עליו.

 

כשאחיה שב הביתה ממשחק סוער עם חברו הטוב, שניהם חמושים בחרבות פלסטיק בטיחותיות ולא חדות, היא סיפרה לו שאמא הרגה מפלצת גדולה-גדולה והשלושה מיהרו אל הפח להתפעל מן הפגר. מבט של אכזבה חלף על פניו של בני בן השש וקצת כשראה שהמפלצת לא ממש גדולה, וגם לא ממש מפלצת. בידענות מרשימה הוא קבע כי מדובר בעקרב שחור, והוא בכלל לא מסוכן. ואז שמענו את הבום הראשון.

 

הילדה שצעקה פצצה

 

לפני שנים, אחרי חיים ממושכים בתל אביב, עברתי לגור בגליל ביישוב קטן ומנומנם. עד היום, כששואלים אותי איפה אני גרה, אני צריכה לחזור על שמו לפחות פעמיים ולהסביר איפה זה ולהגיד שלא נורא שלא שמעו עליו קודם. זה חלק מהחן שלו בעיני, כמו גם העובדה שאנשיו אומרים אחד לשני שלום במאור פנים, והילדים נודדים בו חסרי דאגה ותאבי מרחבים. הם לא פוחדים מזרים, קושרים שיחה בקלות, ואם יתעו בדרכם בין המדשאות תמיד יוכלו להקיש על דלתו של מישהו ולקבל עוגייה ומיץ.

 

אחרי סדרת הבומים הראשונה הפעלתי את רפלקס-הפיגועים: כשאין לך ילדים, את יכולה להיצמד לערוץ שמשגר את אנשיו לכיסוי האירוע ולבהות בו עד יעבור זעם. או עד שזק"א יגרדו דברים בלתי מזוהים בשפכטלים קטנים, הכביש יישטף וייפתח לתנועה והחיים ישובו למסלולם. כשיש לך ילדים את מתעקשת שהם לא יראו את זה, לכן האופציות שנותרות לך הן אינטרנט וסלולרי. "עם מי את מדברת, אמא?", הם שאלו אותי. לו היו גדולים יותר הייתי אומרת "עם אף אחד", עם הקול שאמור להרגיע אותי ולספר לי שהכל בסדר, "וזה בסך הכל בום על קולי של מטוס אימונים". שיקרתי אפוא.

 

"זה רק מטוסים, אמרתי"  (צילום: זיו קורן)

 

במשך יום שלם הצלחתי לדחות את השיחה הקצרה והסמכותית על המצב. הפסיכולוגים באינטרנט ובטלוויזיה כבר אמרו שצריך להסביר לטף מה קורה כמידת הבנתו המשוערת. אבל אני ביקשתי לדחות את בגרותם הגיאופוליטית של ילדי בכמה שעות. זה רק מטוסים, אמרתי.

 

כשהדברים האלה נכתבים, נמסכים זה בזה הדי גיחות תקיפה של חיל האוויר והדי רקטות, ואני נמצאת ביישוב שלי שנראה כמו קערה בין ההרים. מומחים-מטעם-עצמם לבליסטיקה אומרים שאנחנו לא ניפגע, ושהנפילות הקרובות ביותר היו במרחק שלושה קילומטרים מכאן. ואני מקווה שכאשר תקראו את הגיליון הזה המלחמה שאין לה שם תהיה כבר מאחורינו, כזיכרון מטריד שכבר נמאס לעסוק בו. בתוך התקווה הזאת אוזן אחת כרויה לנפילה הבאה, ותיק גדול מלא בציוד הכרחי למקלט עומד ליד הדלת. ואני יודעת שגם היום לא יהיו בי תעצומות הנפש הנדרשות לנסוע לקנות סיגריות, כי אצלנו ביישוב אין.

 

מן הזיכרון המשפחתי הטבוע בי - סיפורים של סבי על מלחמת העולם הראשונה, ושל אמי על מלחמת העולם השנייה - ברור לי שמצבי מצוין. שזאת מלחמה של מותרות. שאסור לי אפילו להתחיל להשוות את מה שמתרחש כאן למצבה של אותה אם ששני ילדיה נהרגו בשנייה אחת רק מפני ששיחקו כדורגל ברחוב. ובכל זאת, כשיש לך ילדים הפחד שונה. אפילו ריח הזיעה שמלווה את הפחד חריף יותר.

 

הפסיכולוגים של התקשורת מדברים על חרדה ומכעיסים אותי שוב ושוב. בא לי לומר להם שאזרחים במטווח ברווזים אינם חשים חרדה בלתי ממוקדת, אלא פוחדים מאויב ממשי. ככל שהימים חולפים, הפער בין המילים הציבוריות לבין התחושות הפרטיות הולך ומתעצם: למה לכל הרוחות אני אמורה להפגין חוסן אזרחי, כשכל מה שאני רוצה הוא להצמיד את הילדים אלי בחיבוק גדול ומגונן ולא לתת להם לזוז מטר? ומי יאמר לי שהגיע הזמן לעזוב את הכל ולהימלט מפה? ומתי זה יקרה?

 

יומיים חולפים, ועכשיו הילדים כבר יודעים. בקייטנה שלהם יש ילדים שיושבים מכווצים וצמודים לתיק האוכל במשך שעות. כל בית והמלחמה שלו: יש כאלה שבהם לא מכבים את הטלוויזיה לרגע, מתוך אמונה שאיכשהו הכל עובר מעל ראשיהם של הילדים. אבל זאת אמונת שווא, וילדה אחת שמינון החדשות בביתה היה כנראה בלתי נסבל הסבירה לבני שיש מלחמה גדולה ונופלות פצצות בכל מקום. הוא מצידו רצה לדעת אם זה כמו בסרט עם הדינוזאורים שמתו בסוף, אחרי שפצצה גדולה עם אש נפלה עליהם. ואני מוצאת את עצמי מסבירה מהו מטאור ומדוע לא ינחת כאן. מאיפה אני יודעת שלא ינחת כאן?

 

לאמא שלי יש סולם

 

בשנת 67' התרחשה המלחמה הראשונה שלי. אמא שלי התכוננה היטב: היא קנתה סולם חבלים וקשרה אותו למעקה המרפסת בדירת השיכון שלנו, למקרה שנצטרך לברוח מן המצרים כמו שהיא ברחה ב-42' מהגסטאפו. רק שאז לא היה סולם, ובמקום זה הם קשרו סדינים והשתלשלו שלוש קומות למטה בחושך מוחלט ונחבטו בטיח של הבית. עד היום יש לה צלקות קטנות על גב כף היד.

 

הילדים כבר סופרים בומים ויודעים לבד את הדרך למקלט (צילום: זיו קורן)

 

בגלל הזיכרון, ובגלל האמונה שכל המלחמות דומות, היא הכינה תיקים מסודרים עם מיטב מחלצותינו, למקרה שנצטרך להיות פליטים. כשאבי אמר לה שהיא מגזימה שמעתי אותה לראשונה ולאחרונה בחיי קוראת לו "אידיוט". זה לא בשבילך, אמרה, זה בשביל הילדה. הילדה היתה בת תשע ונהנתה מאוד מהימים הטרופים של חודש יוני. הכיף הכי גדול היה לשחק במפות ובנעצים צבעוניים עם סבא שלה, שהסביר כל כך יפה את המהלכים הצבאיים בתוקף ניסיונו כקצין בצבא הקייזר במלחמת העולם הראשונה. את המקלט היא פחות אהבה כי הוא הסריח מפיפי. כשהר הבית היה בידינו יצאנו משם.

 

אני חושבת עכשיו מה עבר בראשיהם של הורי כשהסבירו לי שלא צריך לדאוג כי יש לנו צבא חזק ששומר עלינו ולא יקרה לנו כלום. האם באמת האמינו בזה, או שגייסו את מיטב כושרם ליפות מציאות עבור ילדתם? האם ניחנתי גם אני בכושר הזה? האם מותר לי בכלל לא להאמין?

 

ארבעה ימים חלפו, והסלולרי מתמלא בהודעות של חברים שמבקשים שנבוא למקום שקט ובטוח יותר. הילדים כבר סופרים בומים ויודעים לבד את הדרך למקלט. הגדול מתלונן שאי אפשר לישון ככה, ונרדם מיד. אני עושה קילומטרז' בבית ומקשיבה לאנשים מבוהלים ברדיו ולאנשים אחרים שמדברים על חוסן אזרחי. ירושלים נדמית פתאום כמקום הכי בטוח בעולם. בדיוק כמו במלחמת המפרץ.

 

כן, מלחמת המפרץ, איזו מלחמה נחמדה היא היתה. אחרי האזעקות, הנפילות והארגעות מלאו הפאבים של תל אביב אנשים מוצפים באדרנלין, שצרכו כמויות מופרזות של בירה וצ'יפס ודיברו בקול רם מדי על המצב. את הימים הראשונים ביליתי במערכת העיתון שבו עבדתי, ובלילות עלו הצלמים לגג לתפוס זווית טובה להנצחתו של סקאד מתקרב. כשרמת גן הופגזה, חשבתי שצריך לפנות את הורי לירושלים. הם לא רצו. איימתי עליהם בטילים כימיים, והם הסכימו שניסע להיות פליטים דה-לוקס בחדר הפנוי האחרון במלון קינג דייויד.

 

במלון אמרו לנו שהחדרים האטומים נמצאים בקומה החמישית, ובאזעקה הראשונה ירדנו אליהם לא מבוהלים מדי. עוד לפני זה אמא שלי אמרה, "תראי את הגרמנים", והצביעה על משלחת של משרד החוץ הגרמני - חבורת גברים חיוורים, שכל אחד מהם נשא מסכת אב"כ שעליה הוטבעה בבירור המילה "ורמאכט". כשהגענו לקומה התברר שאידיוט אחד מהנהלת המלון מסר את המפתחות לגרמנים, ואלה ננעלו בחדרים האטומים בעוד כל יתר האורחים התדפקו על הדלתות ושיוועו להיכנס. בין האנשים היו כמה דוברי גרמנית שהתחננו על נפשם בשפה ההיא, וחשבו שאולי כך ייעתרו הנעולים בפנים. על דלת אחת התדפקו לשווא הסופר אלי ויזל שהיה שם, ואמא שלי שהיתה שם, והדלת לא נפתחה.

 

מאוחר יותר נזכרתי שאני עיתונאית ועוררתי מהומה קטנה, שבסופה הגיע איש רשמי מאוד ודי נבוך לחדרה של אמא שלי כדי להתנצל. היא כבר נרגעה, חזרה אל הציניות הרגילה שלה וסיפרה לו בראשי פרקים את סיפור המלחמה שלה. זאת של 42', כמובן. אחר כך הורי אמרו מספיק, נוסעים הביתה. לא יכולתי להתווכח איתם.

 

ארוכה הדרך הביתה

 

ביום החמישי למלחמה אנחנו נוסעים לירושלים. הדרך מלאה פליטים מהצפון, ומשפחות עם ילדים תזזיתיים עוצרות להצטיידות בתחנת הדלק של כביש 6. גם השניים שלי נדבקים בתזזית הכללית ושרים בקולי קולות כל הדרך. כשהחברים עוזרים לנו לפרוק בגאז' עמוס צעצועים ובגדים אני מתנצלת ומבטיחה שלא נישאר יותר מיומיים. תישארו כמה שצריך, הם אומרים בעדינות, ומוסיפים שנלך עכשיו לישון סוף סוף. אבל במרחק לא מזוהה מביתם שומעים משהו שדומה מאוד לבומים. תחילה נדמה לי שיצאתי מדעתי והדי הנפילות מתנגנים לי שוב באוזניים. אחר כך אני מגלה שככה זה כל ערב, זיקוקים מן הכפר הפלסטיני הסמוך ומבית המלון ליד. זאת פשוט עונת החתונות, אין מה להיבהל.

 

הגדול מחזיק בסברה שהפצצות הלכו אחריו, אבל עשר דקות של הרגעה משנות לו את תמונת המציאות ושוב אני מצליחה לשתול בו אמון, ביטחון ושלווה. הקטנה, כך מתברר, תירדם בקלות בכל מהומה שהיא. אני מודה לאל הטוב לפחות על זה, וקצת מקנאה בה. גם אני רוצה מגע מנחם של ישות גדולה ממני, ברייה עילאית שתסדר לי את תמונת המציאות במילים שקולות וחביבות, בטון שקט ואחראי. ואחרי שאירגע היא תכסה אותי בשמיכה של פו הדב, ואעצום עיניים בידיעה שהעולם גדול ויפה, ומלא זברות ודולפינים וסרטים מצוירים ובריכה וארטיקים ואבטיחים. רק שבכל חיי, ובכל המלחמות הבאות שזומנו לי במהלכם, לא תהיה עוד ברייה כזאת. עכשיו זה התפקיד שלי להיות אלוהים בחייהם של ילדי הגן, שאינני בטוחה שרחמיו יספיקו להם.

 

כעבור יומיים, בניגוד גמור לכל היגיון אסטרטגי אבל בידיעה מוחלטת שכך צריך עכשיו, אנחנו עושים את דרכנו חזרה הביתה. הם רוצים את החדר שלהם, את הגינה, את החברים. ירושלים, מסבירה הקטנה, מלאה כבישים מסוכנים.

ובדרך הביתה כבר אי אפשר להתעלם מחורים שחורים שפעורים פה ושם בלב היופי שהולך ומשתבח ככל שמצפינים. שרפה גדולה מתנחשלת מעלה-מעלה, ועוד אחת ועוד אחת, וכביש חסום בדרך לנצרת וכבר שומעים ששני ילדים נהרגו. שומעים בסלולרי כמובן, לבל ישמעו הילדים הצוהלים במושב האחורי. כמה שנים אוכל עוד להסתיר מפניהם? ומה אעשה כשלא אוכל? הרי סולם חבלים לא יועיל לי.

 

אמא שלי, שבעת מלחמות וספונה לבטח בבית אבות, מבינה שלא נוכל לבקר אותה בימים הקרובים. אבל היא לא תבין מדוע שבנו הביתה, וכך אני מספרת לה שאנחנו עדיין בירושלים, סמוכים ובטוחים שלא יאונה כל רע. בתוך הבלבול והזעם, המבוכה והפחד, צומחת מתוכי הברייה הגדולה המנחמת שהיא היתה פעם. עכשיו הגיע תורי לגדול ולחיות בעורה בזמנים רעים.

 

הבוקר, כשנגיע הביתה, הילדים ילכו לקייטנה במקלט ויספרו בשמחה לחבריהם שראו איגואנה בירושלים. אם אפשר בכלל לבקש עוד משהו מן היושב במרומים, אני רוצה שהאיגואנה הראשונה תיחרט בזיכרון שלהם, והשרפות והבומים יימחקו. ושתמיד אוכל להרוג להם עקרב ולהיות גיבורה, ושתמיד יאמינו שאין בי כמעט פחד. ושלעולם לא ידעו שאין לי ברירה.