השפן האגרופן חוטף נוק-אאוט
הוא תמיד מחפש את נקודת התורפה של החברות שלי, ואצל נעמה זו היתה הגזרה. היה ברור שהוא יתקוף מהגזרה המרכזית, וזה היה קרב קצר יחסית, שבועיים שבהם לא יכולתי ללכת בשדרה מבלי שהוא יחבוט בליבי בכל פעם שחלפה לה בחורה דקיקת מותניים. עם לילך שטוחת החזה הקרב היה נורא עוד יותר, אבל כשהגיעה מיכל, הרגשתי שניצחתי אותו
אני לא זוכר מתי הוא נולד, השפן האגרופן, אבל אני יודע שמאז שהוא הגיע אני תמיד מפסיד. יש לו דפוס פעולה קבוע והוא מנצח כל קרב, לפעמים בנוק-אאוט ולפעמים בנקודות, וכמה שניסיתי להיאבק בו, גיליתי שהוא חזק ממני.
יצאתי עם נעמה חודש לפני שהוא יצא מולי לקרב. השפן האגרופן מחפש תמיד את נקודת החולשה של הבנות שלי, ואצל נעמה זו היתה הגזרה. היה ברור שהוא יתקוף מהגזרה המרכזית, וזה היה קרב קצר יחסית, שבועיים שבהם לא יכולתי ללכת בשדרה מבלי שהוא יחבוט בליבי בכל פעם שחלפה לה בחורה עם גזרה צרה, ויקניט אותי שאת המותן שלה יהיה נעים יותר לחבק מזו של נעמה. ניסיתי להחזיר לו וטענתי שפניה יפים כמו שחקנית קולנוע והיא טובה אליי, אבל הוא לא נתן לי, הוא איגרף אותי מכל פינה, ובכל מקום שאליו הייתי מגיע, עשרות מותניים מעוצבים היו מחכים לי ומכים בי עד עילפון. עד שלא יכולתי יותר והרמתי ידיים.
עם לילך זה היה קרב נורא עוד יותר. הוא חיכה רק שבועיים עד שהתעורר יום אחד והתחיל לתת לה ללא רחמים סידרת חבטות ישר לחזה. הוא ידע לאן הוא מכוון, כי היה לה חזה קטן שלא יכול היה להתגונן על נפשו, והשפן האגרופן ידע שאין לי סיכוי מולו, כי הבחורות בשדרה בחודש יוני לח היו הולכות עם גופיות צמודות או טי שירט מלוכלך, וכל חזה שהתנוסס בגאון הנחית לי מכת אגרוף כואבת ישר למוח, עד שלא יכולתי לראות דבר ולא היה לי כוח. הייתי מרוכז רק בחזה, ובסיבוב השלישי, בשבת שבה פתחתי את עונת הרחצה, השפן האגרופן התעורר במצב רוח טוב במיוחד והחל לרקד סביבי כבר בדרך אל הים, כמו מוחמד עלי הוא יצא במחול, וכמה רגעים אחרי שהגענו אל החוף ואני הייתי מרוכז בבגדי ים מקומרים באדום וכחול, הוא הנחית עליי מהצד את הנוק-אאוט הסופי שהפיל אותי לחול.
עם הילה הוא חיכה עד הקיץ, ואז פתח במכות על העור החיוור שלה
ניסיתי לטכס עצה ולהתמודד מולו, חיפשתי בקדחנות את הבנות שהוא לא יעז לשלוף מולן את אגרופיו, אבל הוא תמיד מצא את נקודת התורפה שלהן. כשהייתי עם דנה הוא עינה אותי כמעט חצי שנה, והזכיר לי שהיא שתקנית בכל פעם שדיברתי עם אשה שנונה. עם הילה הוא חיכה עד הקיץ, ואז פתח במכות על העור החיוור שלה, וכל פיסה של עור שזוף שראיתי בדרכים היתה מעבירה אותי על דעתי ומנחיתה אותי על הקרשים. את רונה, שהיתה מכורה לקריירה, הוא הכה ברקה, כשפגשנו את חבריי שהיו נשואים לעקרות בית שהיו מבשלות ללא הפסקה. עם נורית הקרה הוא נתן לי מכה מתחת לחגורה, ועם חגית, שהיתה פקחית ותמירה, רק ללא השכלה גבוהה, הוא תקף בנוק-אאוט לראש, וכבר בדייט הראשון הפיל אותי על הזירה.
עד מיכל. כבר כשראיתי אותה ידעתי שאיתה יש לי סיכוי מול השפן האגרופן. פניה היו יפים, ואף ששיניה בלטו מעט, ידעתי שהוא לא יוכל לתקוף אותי שם. גופה היה גזור ומקומר, ללא נקודות תורפה. היא היתה חייכנית, פקחית, ולמרות שהכרתי חכמות ממנה, לא האמנתי שהוא יוכל להכות בראשה. כל יום שחלף הרגשתי בטוח יותר בקשר, והתחלתי להאמין שאולי השפן נעלם, הלך לתקוף גברים אחרים ואותי עזב להתאהב. כי הלב שלי, ששנים רבות היה רדום, החל להראות סימני חיים וללחוש לי בלילות לפני שהייתי נרדם שהנה הוא חוזר, ואם רק אחזיק מעמד עוד קצת, הוא יורד מהיציע ועולה על הבמה.
אבל בדיוק אז, באחד מאותם ערבים לחים בשדרה, כשישבנו על ספסל, אני ומיכל, עם הלב שעוד מעט מתחיל להתאהב, וללא זכר לשפן האגרופן, היא אמרה לי בחשש שיש לה משהו לספר, והיא מקווה שזה לא יפגע באהבתי אליה. ועוד לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט אני ראיתי אותו קם מהספסל, השפן האגרופן שחשבתי שנרדם, ומתחיל לרקוד סביבי, מניף את אגרופיו באוויר, מריח דם. ואני התקפלתי עם הלב בין הרגליים, כשמיכל הביטה לי ישר בעיניים, וסיפרה שהיא צריכה לשים גשר בשיניים.
הוא צחק עליי: "אתה הולך לפגוש הערב את מלתעות?"
"גשר בשיניים? בגיל שלך?" נדהמתי.
"כן, הייתי אצל שני מומחים והם המליצו בחום".
"אבל השיניים שלך בסדר גמור", ניסיתי להתגונן, כי ראיתי אותו מהצד, עוד שנייה נותן לה אגרוף לתוך הלסת.
"הן קצת עקומות. אבל אל תדאג, הגשר לא נראה רע כל כך. גם טום קרוז שם גשר בגיל מבוגר, אתה יודע?"
לא ידעתי דבר על הגשר של טום קרוז, אבל כשראיתי אותה בראשונה עם הברזלים בין השיניים חשבתי שזה נראה נורא וידעתי שהשפן האגרופן ילחם בי ללא רחמים. והוא אמנם נלחם. כשהתכוננתי לצאת אליה הוא צחק עליי: "אתה הולך לפגוש הערב את מלתעות?" כשנכנסתי לחדר השינה שלה הוא אמר: "תנשק בזהירות, שלא תוריד לך את הלשון", וכשנסענו לחופשה באיטליה הוא הפחיד אותי בשדה התעופה שאולי גלאי המתכות יצפצף כשהיא תעבור.
כל יום היה לנו קרב, לי ולשפן האגרופן, אבל נלחמתי בכבוד, בעזרתו הטובה של הלב שלי שמילא את הבטחתו, התמלא דם ולא היה מוכן לוותר על מיכל. כל קרב שניצחתי חיזק אותי, ומה שהיה חשוב יותר, החליש את השפן. ולאחר שנה, כשמיכל הודיעה לי שהיא תיאלץ להמשיך עם הגשר לשנה נוספת, חרקתי את שיניי, והמשכתי להילחם עליה, עד שערב קיץ לח אחד הופיעה לי בדלת מיכל המתוקה שלי בחיוך ענק, לבן ונקי.
התרגשתי מאוד כשראיתי אותה והאמנתי שהבסתי סופית את השפן והוא לא יפריע לי ולמיכל יותר בחיינו. ולכן, כשהלכנו לחגוג, אחרי כוס היין הרביעית, סיפרתי לה עליו, על השפן האגרופן, על ההיסטוריה שלנו יחד ועל איך שניצחתי אותו בעזרתה. אמרתי לה שאני אוהב אותה ושאני יודע שהוא נעלם לתמיד.
היא חייכה אליי כשהיין האדום נבלע בין שפתותיה, אבל למחרת כשהתעוררתי היא חיכתה לי במטבח עם כוס קפה ומבט רציני, הושיבה אותי ואמרה לי: "לא היה לי אומץ
לספר לך אתמול, אבל רציתי שתדע שגם לי יש אחד כזה, כמו השפן האגרופן שלך, רק שאני קוראת לה 'הצללית השלילית' והיא מלווה אותי כבר שנים, מחפשת את החסר בגברים שלי, ורק איתך הצלחתי לנצח אותה, עד אתמול, כשסיפרת לי על השפן האגרופן שלך, אז היא שוב קמה לערער אותי ואמרה לי שאתה כזה מחפש את השלילי ויום אחד השפן שלך יחזור. וכשקמתי היום בבוקר הרגשתי שאני לעולם לא אוכל לבטוח בך, ולכן לא אוכל יותר להיות איתך".
לא ויתרתי לה, "אבל גם לך יש את הצללית השלילית שלך, אז למה את עוזבת אותי?"
"זה לא קשור", ענתה, "התכונות השליליות שלי לא מונעות ממני לרצות גברים ללא התכונות האלה, כמו שאתה, עם הפנים המצולקים שלך, חיפשת כל השנים רק נשים עם פנים מושלמים".