אני מאשים

יובל אברמוביץ' עצבני: דיווחי החדשות מלאי ברברת, הכתבים מלחיצים וצהובים, ואת התוכניות שבאמת צריך לשדר עכשיו, אלה שקצת מרימות את המוראל, דחו לאחרי המלחמה. מזל שלפחות יש לנו את חני נחמיאס

הדבר הכי גרוע במלחמה הזאת זה הטלוויזיה. אין מה לראות, שום דבר לא מבדר והנחמה הכי גדולה זה שידורים חוזרים של "אודטה". מאז החל המבצע/לחימה/מלחמה (בחרו את המילה האהובה עליכם) והופקע לוח השידורים הרגיל לטובת אולפנים חיים וספיישלים צבאיים, זה רשמי: אין מה לראות בטלוויזיה. ולא, "פסטיבל מספרי סיפורים" בשתיים בצהריים זאת לא נחמה.

 

אין ספק שגיבורי הטלוויזיה של המלחמה הנוכחית הם כתבי החדשות, שעושים ימים כלילות בחזית ובעורף שהפך לחזית. מיקי חיימוביץ' התגלתה כאמא של האמיצות כשהתייצבה לשידור בחיפה עם מינימום איפור ותאורה לא מחמיאה, תסרוקת האילן לוקאץ' של יונית לוי נהרסה באופן יומיומי מהלחות שמחוץ לאולפן, והגברים שבחבורה נאבקים ברוחות המלחמה שמבלגנות גם להם את קומץ השערות שעוד נותרו על ראשם. זאת שעתם הגדולה של כל הנסלי ברדות והשי חזקנים, שלולא המלחמה ספק אם היו מקבלים זמן מסך כה ממושך לברבר בו. אבל מעל לכל, האירוע המסעיר במלחמת הברברת הנוכחית הוא הקאמבק של דניאל פאר כסוף השיער, שמאז הנחיית "על הגלגלים" ז"ל בערוץ הראשון לא נראה זורח כל כך. בפעם האחרונה שראיתי אותו מגיש חדשות הייתי בן חמש. זה היה במלחמת לבנון הראשונה, כשהוא גייס בקולו הרדיופוני את "גרב אדומה", "ענן כבד" ו"כביש סלול" למילואים. מאז חלפו 24 שנים, אבל שום דבר לא השתנה. שוב אנחנו בביצה הלבנונית, פאר שוב מקריין חדשות, ובערוץ הראשון יש תקלות טכניות כאילו אנחנו עדיין בשנת 1982.

 

"הנה הכדוריות!!! זה כבד!!! זה מסוכן!!!"

 

כלי התקשורת בישראל מתורגלים היטב בנוהל "בואו אה נמשוך זמן מסך אה למרות שאין לנו אה על מה אה לדווח בכלל". במלחמת לבנון השנייה זה שובר את כל השיאים האפשריים. אלופי משנה במיל' נשלפים מהבוידעם על מנת לבקר את תהליך הלחימה ולהדליף מידע מודיעיני שהיה רלוונטי לשנת 1989, כשהם עדיין היו בסדיר, ונחמן שי מתייצב על מנת לבקר את המבקרים. גם חלק מכתבי הטלוויזיה שתפקידם לדווח, לעדכן ולהרגיע את הצופים, איבדו את דרכם בתוך ההיסטריה שפוקדת את המדינה. אני יודע שלתקתק מאמר מהממ"ד הביתי והבטוח שלי (לפי שעה) בתל אביב זה הרבה יותר קל מלהחזיק שידור במשך חמש שעות רצופות כשברקע שריקות של "יציאות" ו"נפילות", אבל מצד שני, לצרוח לתוך המצלמה בהיסטריה: "הרגע נפלה פה קטיושה!!! הנה הכדוריות שהיו בתוכה!!! זה כבד!!! זה מסוכן!!! הנה פצועים!!!" זה מיותר. לתשומת ליבך, אילן לייזרוביץ'. בשביל ההיסטריה יש לנו את נסראללה, והוא לגמרי מספיק. גם משחק השבץ נא שמשחקים הכתבים שפזורים בשטח על מנת לגבור על מגבלות הצנזורה לא מקל על הצפייה בטלוויזיה. אתם לא יכולים לפרסם מידע? תשתקו. לא צריך להתחכם. אין צורך להרחיב בכוח את ז'רגון המילים והתיאורים האפשריים על מנת לתאר את המקרה הטרגי בבינת ג'ביל כ"אירוע קשה", "אירוע טרגי", "אירוע לא קל", "יום עצוב", "יום הלחימה הקשה ביותר במלחמה הזאת", "יום שתוצאותיו עוד לא ידועות", ולחובבי המתמטיקה הניסוח הגאוני של ערוץ 10: "שלושים חיילים נפגעו. 22 פצועים הגיעו לבית החולים". כמה לא הגיעו ומה קרה להם? עד שעות הערב של אותו יום התשובה כבר היתה ידועה.

 

פפראצי מלחמתי

 

התופעה המזעזעת ביותר של המלחמה הנוכחית היא תרבות הפפראצי שחדרה למשדרי החדשות. כש"פנאי פלוס" ושות' מפרסמים תמונות של נינט טייב צובעת את השיער, צביקה הדר משתזף בים ולינור אברג'יל שרה לשאראס שיר אהבה בחתונה, זה לא תמיד נעים, זה בטח לא מנומס, אבל זה חלק מכללי המשחק של עולם הזוהר. אבל כתבי החדשות לא צריכים להביא את הצהוב והאדום מדם של המלחמה לטלוויזיה שלנו. אין שום הסבר הגיוני לטמטמת שגרמה לכתב ערוץ 2 לחדור לבית פגוע במושב מירון, חמש דקות אחרי שפונו ממנו גופות סבתא ונכדה, על מנת להביא תמונות בלעדיות "מתוך הבית, שכאן ממש, לפני דקות אחדות נחתה קטיושה על יושביו, שהיו בעיצומה של ארוחת שבת, והרגה אותם". באותה מידה היינו מסתדרים גם בלי הדיווח של כתב ערוץ 10 שדחף מיקרופון לפרצוף של משפחה שביתה נחרב כמעט בשידור חי, על מנת לשאול אותם איך הם מרגישים. רמז: לא כיף להם בכלל. הגיע הזמן להציב גבולות לכתבי החדשות, גם אם הם עושים מאמץ עילאי, תוך כדי סיכון חייהם, על מנת להביא את התמונות, הקולות והדיווחים. תפנימו: כשלמישהו נופלת קטיושה על הבית הוא לא רוצה שישאלו אותו איך הוא מרגיש. הוא מרגיש חרא. את הרכילות תשאירו, לשם שינוי, לנו. הניסיון הנואש של משדרי החדשות להביא את הסקופ הבא גורם לזריעת פאניקה מיותרת ועזרה לאויב. ארז רותם, אחד הכתבים היותר מקצועיים ושלווים של חברת החדשות, עומד מול בניין פגוע בחיפה, מאחוריו שלט גדול עם שם הרחוב, ואומר "בגלל מגבלת צנזורה ועל מנת שלא לעזור לאויב לא נאמר את מיקום הנפילה". אין צורך שתאמר את שם הרחוב, קראנו לבד. גם חיזבאללה. עם כל הכבוד לעיתונות חופשית ולדמוקרטיה שבה אנחנו כה מתגאים, זה בדיוק הזמן לערפל קרב. מלחמה זה לא משחק כדורגל. אין צורך לראות בשידור חי איך מורידים 23 טון פצצות על ביירות, וגם אין צורך לראות שלוליות דם במוסך הרכבת בחיפה. זה לא מנחם, לא מעודד ובטח שלא גורם לשקט נפשי. את החדשות שלי אני רוצה בצורה מרוכזת, ובעיקר בגרסה אחראית ובוגרת.

 

זה הזמן לארכיון

 

הרבה ברירות לטלוויזיה שפויה לא נותרו לנו. "כוכב נולד" נדחית משבוע לשבוע, חיים רביבו כבר שכח מזמן את הצעדים שאנה ארונוב לימדה אותו, והדיאטה המתמשכת של משתתפי "יורדים בגדול" מקרבת אותם כבר לתת תזונה. גם מקבצי הפרסומות הצטמקו, וזאת ללא ספק אחת מהנחמות הגדולות בימים אלה. חוץ מזה? מבזקים, מהדורות, ראיונות מלחמה ועוד מבזקים. היושבים במקלטים, וגם אלה שנמצאים נכון לשורות אלו באזורים ה"בטוחים", רוצים קצת אוויר לנשימה כדי להעביר את הזמן ואת הדאגה שמכרסמת. שורת עדכונים בתחתית המסך, מבזק אחת לשעה ומהדורה מרכזית זה די והותר. מי שרוצה 24 שעות של חדשות יכול לקפוץ ל-CNN.

 

עכשיו זה בדיוק הזמן לשלוף מהארכיון את "בנות בראון", "שמש", "אהבה מעבר לפינה", "רמת אביב גימל", סרטים נשכחים, תוכניות ספיישל וכל מה שבימים כתיקונם אין לנו כוח ללעוס בפעם העשירית. למה היו צריכים להעלים את גידי גוב מתוכנית הבוקר ולשים ליד סיוון רהב את רינו צרור? מה יש בצרור שאין בגוב? תנו לנו הרפיה מהדאגות. אין שום סיבה הגיוניות לא לשדר דווקא עכשיו טלוויזיה בידורית, תוך גילוי רגישות לטרגדיות האנושיות, כמובן. זה בדיוק הזמן לשדר את תוכנית המערכונים החדשה "גומרות הולכות" עם מיה דגן, ענת וקסמן ואיילת זורר, את העונות החדשות של עדי אשכנזי, "אמא מחליפה", "המראה" עם אורנה דץ ואת העונה השנייה של "השיר שלנו". זה בדיוק הזמן לייבא את התוכניות הבידוריות מערוץ ביפ כדי להכיר לצופים שמרותקים למסך, בלית ברירה, את מה שמסתתר בערוצי הנישה בימים כתיקונם. ממה מפחדים בעלי הערוצים והמניות? שיהיו להם רק 19 אחוזי רייטינג ולא 22? שהם ירוויחו רק 2 מיליון דולר ולא 4 מיליון? זה הזמן להוכיח את המנדט שקיבלו לפני שנה במכרז המדובר, כשרצו כל כך להיות הטלוויזיה של העם.

 

חני נחמיאס המלכה

 

הנחמה האמיתית מגיעה מכיוון לא צפוי: "החדר של חני". חני נחמיאס, שכלואה מאז פרצה המלחמה בסוג של ממ"ד צבעוני, מצליחה לעשות - כל יום במשך כחמש שעות ובשידור חי - את כל מה שלא מצליחים לעשות כל אותם כתבים פומפוזיים. למעשה, היא כמעט לא עושה כלום. היא מדברת בגובה העיניים, מחייכת, מרגיעה, שואלת, מחלקת פרסים צנועים שרק בערוץ הראשון עדיין מחלקים, ובעיקר מקשיבה. היא מקשיבה לילדים שמספרים על הפחדים שלהם, על מה שעובר עליהם בימים כתיקונם, על מה שמצפה להם אחרי החופש הגדול, ובעיקר על מה שעובר עליהם עכשיו.

 

היא מדברת על תזונה בלחץ ועל הפרעות שינה, מקרינה קליפים ומארחת ליצנים, סטנדאפיסטים ואורחים מחייכים. אין שום סיבה שלא לראות את זה גם בשידורי הערב. ככה מייצרים טלוויזיה במשבר. הרבה אמפתיה, מעט ברברת והמון אחריות. בימים כאלה, כשאתה מוצא את עצמך נקרע בין הרצון להתעדכן לבין הרצון להישאר שפוי, השפיות צריכה לנצח.

 

תנו לי יותר מהרגישות והמחנק של מיקי חיימוביץ', שכמעט פרצה בבכי השבוע לאור שידור תמונות החיילים ההרוגים (וברוכה הבאה לאושרת קוטלר!), ואל תתנו לי פירוט על אוגדות שמתאמנות ופרטים חסויים מישיבות הקבינט. תנו לנו את גידי גוב, עינב גלילי, ירדנה ארזי, אבי קושניר, צביקה הדר, סיגל שחמון וכל מי שיכול לתת לי שעה של נחמה. אם מישהו במשרדי ההנהלה של הערוצים המרכזיים לא ישנה את התמונה שמרצדת על המסך שלנו, ועדת החקירה שתקום אחרי המלחמה הזאת לא תחקור מי נתן את הפקודה להיכנס שוב לביצה הלבנונית, אלא תבדוק מי נתן להם את המנדט להשתלט לנו על הטלוויזיה.