דמעות של ליצן

"קליק", הסרט החדש בכיכובו של אדם סנדלר, מתחיל אמנם כקומדיה אינפנטילית עמוסת הפרשות, אבל מתגלה כיצירה עוכרת שלווה עם אמירה על סגנון החיים המודרני. אהרון קשלס על אחת ההפתעות המרנינות ביותר של הקיץ הנוכחי

האלים ההוליוודיים ודאי השתגעו. אנחנו נמצאים בעיצומה של עונת הקיץ ותחושה כל כך קודרת ומורבידית לא זכורה בקולנוע לפחות מאז הקיץ שעבר. ברם, בעוד עונת המלפפונים הקודמת נשאה עמה, עוד בטרם מועד, את בשורת האופל כשהיא משגרת לאקרנים יצירות שהשחור בהן הוא מצרך יסוד ("עיר החטאים", "באטמן מתחיל", "מלחמת העולמות"), הרי שלפחות על הנייר קיץ 2006 אמור היה לנפק חוויה אחרת, תרצו, קרנבל משוחרר ואסקפיסטי בגווני פסטל.

 

והנה, מלבד מספר יצירות מאוירות וסרט נוסף שגיבוריו מתנהלים כדמויות מואנשות ("שודדי הקאריביים 2"), מדי שבוע מתגנבות למסכים עבודות מהורהרות שעושות את כל שאפשר על מנת לנגח את מערך הציפיות של הצופה. כך קרה לפני מספר שבועות עם "סופרמן חוזר" ו"הצד שלו, הצד שלה" וכך קרה גם במהלכו של סוף השבוע האחרון כששני סרטים - האחד מתבסס על סדרה טלוויזיונית פופולארית וצבעונית משנות השמונים, "מיאמי וייס", והאחר נסמך על יכולותיו הקומיות המוכחות של אדם סנדלר, "קליק" המצוין - התפוצצו, אין דרך אחרת לתאר את המתרחש, בפרצופו של הקהל.

 

רכישה פזיזה. סנדלר עם כריסטופר ווקן

 

במבט ראשון קשה לאתר את הזיקה בין מותחן המשטרה לבין מעלליו הפוחזים של סנדלר, אך צפייה חוזרת בשני הסרטים תאפשר לכם לחזות במהלך תסריטאי זהה שמתעקש לעשות אך דבר אחד: לכונן שתי יצירות במחיר אחד. הנה כי כן, הן ב"מיאמי וייס" והן ב"קליק" תזכו לחזות במערכה ראשונה שמתהדרת באסופת הקלישאות המצופות מהסוגה המדוברת או מהכוכבים העומדים במרכז, ואילו במערכות הבאות תיחשפו לפתע לעבודה בעלת טון שונה לחלוטין שבה מתבצע פירוק שיטתי של החלק הראשון ובהשלכה גם של המעשייה ההוליוודית הקלאסית בכללותה.

 

כמה נמוך אפשר לרדת?

 

ב"קליק", אחת ההפתעות המרנינות ביותר של הקיץ הנוכחי, תחושו בתופעה ביתר שאת. הסרט מתחיל כקומדיית "high concept", היינו כיצירה שמעמידה בבסיסה רעיון משלהב שדי בו כדי להבטיח את הצלחתו הקופתית של הסרט. אדם סנדלר מגלם את דמותו של מייקל ניומן, ארכיטקט מוכשר שאיננו מסוגל לתמרן עוד בין חיי המשפחה התובעניים לבין מרוצו המתמשך אחר הקידום המיוחל. והנה, ערב בהיר אחד, משהוא נואש מחוסר יכולתו למצוא את השלט שמפעיל את מקלט הטלוויזיה, הלה בוחר לצאת למסע לילי שבסיומו ירכוש שלט אוניברסלי מידיו של אחד, מורטי (כריסטופר ווקן). ומי שמוכן לקנות סחורה מבית היוצר של כריסטופר ווקן אמור לדעת גם מה יהיו תוצאותיה של אותה רכישה פזיזה. ואמנם, לא עובר זמן רב ומייקל מגלה שהשלט האוניברסלי מקיים את הבטחתו באופן מילולי ביותר: מדובר במוצר שלא רק שולט במכשירים האלקטרוניים אלא גם ביקומו הפרטי של האיש האוחז בו. קראתם נכון, שלט שבאמצעותו תוכלו להקפיא רגעים בחיים, להריץ את האירועים המשעממים קדימה ואפילו, החזיקו חזק, לדלג על פרקים שלמים.

 

אין ספק שעלילה מן הסוג הנ''ל הייתה הופכת ליצירת מופת בידיו האמונות של מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול"), אבל כשאנו למדים שהבמאי העומד מאחורי "קליק" הוא לא אחר מפרנק קוראצ'י ("נער המים"), אמורה להידלק אצלנו נורית אזהרה אדומה שמודעת לסכנות הטמונות בהענקת שלט פלא לאדם סנדלר. ככלות הכול, אין כרגע כוכב אמריקני שמזוהה יותר ממנו עם מופעי התפלשות אינפנטיליים ומלאי הפרשות.

 

ואכן, לא הספקתם לומר רוב שניידר, וסנדלר מאושש את פחדינו הגדולים ביותר. בסצינה אחת הוא מייצר הילוך איטי על-מנת שיוכל לצפות בדדיה המקפצים של בחורה חטובה המתהלכת ברחוב, באחרת הוא גורם לכדור בייסבול לחבוט בעוצמה במצחו של בן השכנים ובשלישית הוא מקפיא את התמונה על מנת שישבנו יוכל לשחרר בפני המעסיק את כל הדברים שהוא שמר עד כה בבטן. נמוך מזה אי אפשר לרדת.

 

ובכל זאת, על אף כל המראות הקשים הללו, מחלחלת לליבנו תחושה שונה מזו שהתרגלנו אליה בסרטיו המוקדמים של הבדרן: כאב שאיננו מאפשר לנו להיסחף אחר אירועי האיוולת באותה קלילות. את הסיבה לכך תמצאו בדילוגים הרגשיים שהתסריט מבצע במעבר מסצינה לסצינה ולעיתים אפילו במהלכה של אותה התרחשות עלילתית. לרגע תרגישו שאתם משתטים כילדים בארגז החול ואז לפתע סנדלר יוביל אתכם באמצעות השלט להתרחשות נוסטלגית מתוקה שלא תותיר עין יבשה באולם.

 

כך למשל, באחד מרגעיו המופלאים והמרגשים ביותר של "קליק", בת הזוג הנואשת (קייט בקינסייל) שואלת את בעלה האם הוא זוכר את השיר שהושמע בזמן הנשיקה הראשונה ובמקום שזה האחרון יתוודה בפניה על כך ששכח, הוא בוחר לנצל את השלט על מנת לחזור לעבר ולגלות את זהותם של הצלילים שחיברו בין שפתיהם המאוהבות. שם, בפאב הטחוב, ניצב לו מייקל מן ההווה ומביט בבבואתו הנערית כשהיא מחליקה פתק לבחורה נאה ובו השאלה, "זה הזמן לנשיקה ראשונה?". אז משיבה לו האחרונה כתנאי בל יעבור, "האם תאהב אותי גם מחר?", ואילו הוא חותם את העסקה עם המילים שכולנו מייחלים לשמוע, "לנצח ולנצח".

 

הכאב שאוחז בנו בדקות הללו איננו נובע מהפעילות הסכרינית שלפנינו או משירם של ה"קרנבריז" שמתנגן ברקע, כי אם מן העובדה שאנו מודעים לכך שגיבור הסרט כלל לא משכיל להבין את שגיאותיו הטראגיות. הוא כל-כך עסוק בלנפנף את זוגתו מעליו כדי שיוכל לשוב לעבודה שאמורה להעניק לו ביטחון כלכלי נצחי עד שהוא לא שם לב לאובדן של משהו שבעבר נשא עמו הבטחה לחבק את הנצח - אותה אהבת נעורים תמימה.

 

ואמנם, למן הסצינה הזו, שום דבר ב"קליק" כבר לא ירגיש כפי שהיה. נהפוך הוא, בבחירתו לדלג על פרקים שלמים בחייו, הכוללים בעיקר את משפחתו האוהבת, מייקל יוצר מציאות מסויטת בנוסח "אלה חיים נפלאים" של פרנק קפרה, שיותר משיש לה במשותף עם עולם הקומדיה של סנדלר, הרי שיש בה כדי להזכיר את פועלם האימתני ואופיים המתעתע והמייסר של הפרקים היותר מוצלחים בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית "איזור הדמדומים", שמייצרים כאן חזיון מטריד בדבר סגנון החיים המודרני והמכאני בפתח המאה העשרים ואחת.

 

אגב, רמז לתעלול התסריטאי הממזרי הזה ניתן היה למצוא בסיומו מעורר הפחד של "50 דייטים ראשונים", אך "קליק" הוא הסרט הראשון שבו אדם סנדלר לוקח אותנו למסע חסר מעצורים בנבכי נשמתה של דמותו הקולנועית המתמודדת כעת עם מעשיה חסרי האחריות. ואולי, עוצמתו הסודקת ועוכרת השלווה של הסרט, טמונה יותר מכל באמת עימה גדל כל ילד קטן: אין יותר עצוב מדמעות של ליצן.