"ישראל 2006, המציאות בעיניי"

None

 

אתמול הייתי בים עם המשפחה. על מיטת שיזוף מביטה אל הים, השמש השוקעת בתוכו, ילדים שמחים מתרוצצים בין הים לחול, כולם שמחים ומאושרים אל מול השמיים הצבועים בצבעים מרהיבים. ובתוך הנוף הפסטורלי הזה, מסוקי אפאצ'י של צה"ל מרעישים ומרחפים מעלינו. תזכורת למה שקורה כמה מאות קילומטרים מהחוף שבו אנחנו שוהים. בין הכיף והחופש, הפסקות של עצב וכאב בתוך החול והים - רדיו מבשר על מלחמה וקרבות קשים ומוסר את מועדי ההלוויות של ההרוגים, אנשים שיכלו לשבת כאן איתנו בחוף וליהנות מהחיים.

 

ואתמול, יום הקיץ שגווע עדיין לא ידע מה יילד היום האומלל שבא אחריו - אנשי טרור, חיזבאללה, ירו קטיושה שפגעה פגיעה ישירה בכוח מילואים - 12 מילואימניקים נהרגו. בערב מטח קטיושות כבד על חיפה, נפגעים ופצועים רבים.

 

אזעקות בכל אזור הצפון של הארץ – מקריית-שמונה וכפר-גלעדי, טבריה, מעלות, צפת, נהריה עכו, ועד חיפה ואפילו חדרה. מאות אלפי תושבים יושבים, בחום של 40 מעלות, בשיא הקיץ, כשהשמש בחוץ מזמינה ויום בהיר שרק קורא לצאת החוצה נסתר מעיניהם, כמה מטרים מתחת לאדמה, במקלטים.

 

ואזעקות מייללות ברחבי הארץ. בתי-חולים מלאים בחיילים, בחורים צעירים בני 18, 19, פצועים, ואימהות מודאגות בבתים. מעין רולטה רוסית כשמודיעים על חיילים שנהרגו. הלוויות שנערכות, ואזעקות ברקע, נפילות טילים ממש ליד בית-העלמין.

 

הנוף הירוק של הגליל, שכל שנה מוצף תושבי מרכז ודרום שמאכלסים את הצימרים ומפיחים חיים, עושים פיקניקים בפארקים הירוקים ונדהמים מהנוף האירופי שנגלה לעיניהם. וכעת כל שנותר הוא לראות את הירוק, הצמחייה, הפארקים - הכל שרוף, שרוף מקטיושות, שרוף ממלחמה ארורה.

 

ועיתונאים לא שוכחים ללחוץ על הכפתור שמעצבן את רוב האנשים בישראל, ומציגים את התגובה העולמית למה שקורה. הפגנות תמיכה בחיזבאללה בלונדון, תורכים בתורכיה משליכים ביצים ועגבניות על שגרירות ישראל, באירלנד אמרו "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה". כמה בורות, כמה טיפשות.

 

אחרי ה-11 בספטמבר, מתקפת הטרור על ארצות-הברית, העולם כולו הכריז מלחמה על הטרור. כשהפיגועים פגעו בלונדון ומדריד, העולם כולו זעק נגד הטרור. כשהפיגועים, במשך שנים, פוגעים באזרחים ישראלים - מלבד הפצועים ומשפחות ההרוגים – אף-אחד לא זועק. רק בגינוי דיפלומטי ומנוסח היטב של נשיא ארצות-הברית יש גינוי פומבי לעניין, קונדוליסה רייס אומרת משהו על זכותה של ישראל להגן על עצמה.

 

והיום - היום ה-26 בחופשת הקיץ הקטועה של תושבי הצפון. אני, תושבת רעננה, רק יכולה לדמיין כמה נמאסו צופרי האזעקות על התושבים. הצליל הצורם העולה והיורד, אחר-כך נפילה.

 

בין הדמעות שירדו על הבנים שחזרו בארון, ידעה ישראל שקט בגזרה הצפונית במשך כמה שנים טובות. והחיזבאללה, מצדו, כנראה שארגן וגייס ורכש נשק, ובעיקר העסיק קופירייטרים טובים כדי שיחשבו על רעיון טוב שישמש כתירוץ מדוע להשתמש בכל הנשק ולפתוח במלחמה נגד ישראל. והם הצליחו.

 

וכבר 26 ימים שהארץ מחולקת לשלושה חלקים. אזור הצפון, תושבים שמבלים את החופש במקום הכי לא חופשי שקיים - בין קירות בטון מחניקים, בחום כבד, ברעש תמידי של אזעקות ובומים. החלק השני הוא תל-אביב והסביבה - שהחופש שלהם מלווה בללכת לים, לעזור לתושבי הצפון, ובקצה מחשבה מדאיגה האם זה יגיע גם אלינו. ואז מרגיעים עצמם תושבי תל-אביב שנסראללה לא יעז לזרוק טילים על העיר, עוצרים בארומה להתרעננות, וחוזרים לעזור לתושבי הצפון בשלל דרכים משונות ומקוריות (5% הנחה על מוצר שני לתושבי הצפון. איזה כיף!). אבל עדיין, כשהם מגיעים הביתה, עיניהם סוקרות את הבית המוכר שלהם בחיפוש אחר אותו "חדר פנימי" שפיקוד העורף החליט ששם בטוח.

 

החלק השלישי, הוא אותו חלק לא רב ממדינת ישראל שאליו לא יוכלו להגיע הטילים של נסראללה. היישובים הדרומיים יותר, וכמובן אילת - שרויים במצב קצת לא נעים. עליהם אין שום איום, אלא אם עבדאללה מלך ירדן ייתקף לפתע בעוינות קיצונית כלפי ישראל. האזעקות היחידות הנשמעות באזור הן למעשה רמיקסים חדשים בווליום חזק מן המותר הנשמעים מאחד המועדונים של אילת. העיר שעד לא מזמן הייתה מוצפת צפונים, כיום מכילה רק את הצפונים שנשאר להם כסף להישאר במלונות הלא במיוחד מתחשבים באילת.

 

אילת שמחה מתמיד, עצי הדקל גבוהים מתמיד, הים קר מתמיד והבריכות צלולות מתמיד. מוזיקה ברקע, טיילת עמוסים דברים לא שימושיים רק מחכה שתקנה, ואנשים שמחים בכל מקום - על-אף שבעוד כמה שעות או ימים שוב, בלית ברירה, יחזרו אל אותם קירות בטון, והאטרקציה היחידה תהיה צוות חדשות שבא לבקר במקלט, או במקרה הטוב - סלבריטי סוג ד' שהיחצ"ן אמר לו שטוב יהיה לו אם יזייף כמה שירים במקלט חנוק וידאג שיהיו צלמים. ישראל 2006, מציאות בעיניי.

 

• שרון, 16, מתגוררת ברעננה