על קציצה ורגישות

סיפור בדיוני על קיץ שטני, געגוע עצבני ובשר ריחני

את שוכבת על מגבת החוף שלך מעולפת מחום, מעקצצת מחול, מייחלת למיגון מכדורי מטקות ומן הרעש האינסופי שלהם. את מבינה שהגזמת במינון הקרניים הלא רצויות, אבל הגוף שלך, ספוג שמש ולאה, לא רוצה לזוז. פנטזיה איטית ומהוססת מתגנבת אל המוח: יש בה ים רחב ידיים ורוגע, שקט מופתי מנוקד במעוף שחפים חרישי, וספינה שמתערסלת על הגלים בין נמלי הים התיכון. את מפליגה בה מוקפת ב-30 גברים שריריים וחייכניים שמוכנים לעשות בשבילך הכל, בזמן שגוונים פסטליים של שקיעה מלטפים אותך ברכות.

 

אני חיה בפנטזיה שלך. 25 מהגברים שסביבי מדברים בעיקר אלבנית ובולגרית. כשהם מחייכים נחשף שלל מתכות מנצנץ ומסגיר את מצבה העגום של הטכנאות הדנטלית בארצות מתפתחות. שני הסינים שעל הספינה חושבים שהם יודעים אנגלית, וכל קצרי התקשורת עדיין לא שכנעו אותם שהם טועים. הטבח הראשי הוא פילוסוף קרואטי שמאוד משתוקק להגג איתי על הקשר בין מירוק תבניות לחשיבה בפרדיגמות מוסכמות, אבל אני - אחרי שקילפתי שבעה קילו תפוחי אדמה ומחיתי חצי טון זיעה מהמצח - רוצה רק לשתוק. פנטזיה איטית ומהוססת משלי מציבה אותי עכשיו על מגבת חוף, חופנת חול באצבעות ומתענגת על התחושה, כמו גם על הצלילים הנלבבים של כדורי המטקות.

 

הדבר היחיד המשותף לשתינו הוא שאנחנו מעולפות מחום. היתרון היחיד שיש לי עלייך הוא שאני יודעת עד כמה החיים בים רחוקים מן הפנטזיה שלך. אם היית נדרשת לנקות את מה שהשחפים הנחיתו על הכתף שלך, אולי היית מבינה.

 

שיר המכולות

 

בים האמיתי, על פני אוניית משא שמפליגה בחסות הדגל הליברי, אף פעם לא מתערסלים על הגלים: או שלא מרגישים אותם בכלל, או שהם דורשים לאמץ את כל השרירים כדי ללכת פחות או יותר ישר ולא להיתקל בקירות. רוגע? לא בלב מכונות נוהמות בקביעות. נוף מכושף? ערמות-ערמות של מכולות, זו על גבי זו, בכל צבעי החלודה המוכרים לאנושות. שקט? לא כשהסינים עולים על הסיפון (כלומר, על אותו שטח זעיר שלא מכוסה במכולה) כדי לשאוף אוויר בחברת הגטו-בלאסטר שלהם, שמשמיע יללות געגועים ארוכות עם פזמונים חוזרים א-לה בריטני ספירס.

 

מהר מאוד משבש הסאונד הזה את העצבים המקובצים של בני הבלקן והם מתחילים לקלל את הסינים, את חברת הספנות הקמצנית, את החיים המזוינים שלהם ואת הים עצמו. אחד המראות הכי פתטיים על הסיפון הוא של גבר בהתקף זעם קדוש, יורק מן הסיפון אל תוך המים האינסופיים ומשמיע את המקבילה הבולגרית, או הסרבית, של "טפו, סססאמק". לגיוון אפשר לירוק גם על מכולה.

 

                                                                               איור: נעם נדב 

 

יש ימים שבהם מפלס העצבים עולה עד כדי כך, שהמלאך השומר שלי וקברניטה של הגיגית הקרויה "אליזבת סטאר 2", מוזס ארך הגפיים, מתמתח כדי להעצים את המטר-תשעים-וקצת-שלו ונובח על כולם בלי הבחנה. בטכניקות משולבות של גננת ואוגדונר הוא מצליח להחזיר לטריטוריה הצפה שלו מראית עין של התנהלות מסודרת ואפילו מנומסת, ופרץ הקללות הבא נדחה למועד בלתי ידוע. יש ימים שבהם הוא מגיע מאוחר מדי, אחרי שאגרופים כבר מונפים בהתכתשויות רב-תרבותיות חסרות שחר, שאיש אינו מבין מדוע התחילו.

 

ככה זה בים, ובמיוחד בקיץ. גברים עם פיוזים קצרים מנסים לשרוד ומתמרנים בין עצבים לבין עצב. בלילות, אחרי שכולם עייפים מדי מעבודה שוחקת, כשכבר אין כוח אפילו להטעין את הווידאו בסרט אקשן מרובה גוויות, מגיע זמנם של הגעגועים. האנחות העולות מן הסיפון יכולות להמס את הקשוח שבלבבות. הצעירים יותר יזילו דמעה מדי פעם. הם אפילו יהיו מוכנים להודות שזאת לא החברה שהיתה ואיננה - אם היתה בכלל - שאליה הם מתגעגעים. כיסופיהם יוצאים למשהו גדול בהרבה, עמוק וחמקמק כמו הנפש האנושית עצמה ופשוט כמוה: לתחושה של בית. הם מתגעגעים לאדמה מוצקה מתחת לרגליים, לנוף שלא רוטט מתחתייך, למקהלת ציפורים של שחר - לכל מה שגם בעגינות החטופות שלנו באחד הנמלים התעשייתיים חסרי החן הם לא יזכו לחוות.

 

לפעמים אני חושבת שרוב הגברים שחיים בים בחרו להיות שם דווקא בגלל העצב הזה שאין לו תקנה. אני מתבוננת בהם כשהם חוזרים מחופשות קצרות מדי ולא מנחמות. המבטים שהם מחזירים לי מבהירים לפעמים שזה המצב הקיומי שלהם, מצב של כמיהה וגעגוע לא מפויס, שאולי קל יותר לשאת אותו בין הגלים, דווקא כשהוא רחוק ממושא הגעגוע.

 

טיגונים והילולות

 

איך מעלים חיוך על פניו של מלח עצוב? את יכולה לחבק אותו, אבל זה לא תמיד עובד. כשאת האישה היחידה על הסיפון, את מתנהלת במתח מתמיד בין יכולתך לתרום לאווירה נורמלית ורגועה יותר, לבין היותך ברירת המחדל המינית בפנטזיות של כולם. כבר למדתי להמיר חיבוקים בטפיחות הרגעה על גב חסון, במלמולים לא לגמרי תבוניים שתוכנם העיקרי הוא "יהיה בסדר, יהיה בסדר". חיוך רחב במיוחד שמור לעצובים ביותר, ויש גם מתכון אחד, שהוא בעיני תמצית המזור לגעגועים לא ממוקדים, נקודת אושר קטנה ביומו של גבר עמל. במיוחד כשמרשים לו לאכול ישר מן המחבת, בלי גינונים ונימוסים. הוא טוב לימאים, טוב לעכברי-יבשה שחוזרים הביתה מיוזעים מעוד יום של מאבק בתחלואי העיר, וטוב לנשים שמוכנות ללכלך קרש חיתוך, פומפייה וקערה כדי לפזר קצת ניחומים.

 

מדובר בקציצות. אולי הן רחוקות מאוד מהפנטזיה הקולינרית שלך בסופו של אותו יום על חוף הים, אבל הן עושות את העבודה ביעילות. בטח יותר מאשר ארוחת ערב רומנטית במסעדה טרנדית שאין להם כוח להיגרר אליה. יחסם של רוב הגברים לקציצות שונה, כמובן, מיחסן של הנשים: אחרי שנתלונן על הטיגון ונספיג אותן היטב במגבות נייר, אנחנו רוצות אותן מוגשות על צלחת בחברת ירקות ראויים ופחמימה מושקעת, שיזכירו לנו את מטבחה של אמא או סבתא. הם יעדיפו לחטוף בידיים, ללעוס במהירות, ללקק אצבעות שמנוניות ולחטוף עוד אחת, כך עד שהן נגמרות.

 

סביב הבדלי הג'נדר האלה אפשר בהחלט ליצור מאבק - אבל מה הטעם? ממילא חם מדי במטבחה של ה"אליזבת סטאר", וכך גם במטבח ביתך. ממילא יש בעולם יותר מדי מלחמות אמיתיות, ולא מוכרחים להוסיף להן מאבק על דיסקית של בשר וירק. מה שחשוב זה לראות איך המלח הפרטי שלך מגיב אליהן בפעם הראשונה. אחריה הן כבר יהפכו לעוגן של יציבות, לתחושה רגעית של קרקע מוצקה מתחת לרגליים, לפירוש המילים "טעם ביתי" ואחר כך לריטואל.

 

ב"אליזבת סטאר" זה הצליח: כל יום שלישי יש קציצות, ובאותם ימי שלישי אני מוקפת ב-30 גברים שריריים שחושפים בשבילי שיני מתכת בחיוכים רחבים במיוחד ומהמהמים בקולות של ניאנדרתלים מרוצים, רגע לפני שהם חוטפים עוד אחת.

 

המטבחון: מתכונים שאפילו את תצליחי להכין

 

חומרים:

1 ק"ג בשר עוף טחון או הודו טחון

1 בצל יבש

1 תפוח אדמה גדול

זר בצלים ירוקים

צרור פטרוזיליה

צרור כוסברה

כפית כורכום

מעט כמון

כפית בהרט

מלח ופלפל שחור

4 ביצים

6-5 פרוסות לחם לבן

שמן לטיגון

 

אופן ההכנה:

הוציאי את הבשר מן המקרר שעה לפני הטיגון. בתום שעה הניחי אותו בקערה, והוסיפי גם בצל ותפוח אדמה מגורדים דק-דק בפומפייה. את דומעת וקשה לך? חליטה קצרה של בצל מקולף במים רותחים תוציא ממנו את כל הרוע.

 

כסי את פרוסות הלחם במים פושרים כדי שיירטבו היטב. כשהן הופכות לספוגיות סחטי אותן ופוררי לתוך הקערה. הוסיפי בצל ירוק קצוץ ואת כל עלי הפטרוזיליה והכוסברה קצוצים היטב ללא הגבעולים. הוסיפי את הביצים, תבלי ולושי את העיסה עד שהיא אחידה ונוחה ליצירת קציצות. אם היא נוזלית מדי, פרוסת לחם רטובה וסחוטה נוספת תייצב את המרקם.

 

חממי מידה נדיבה של שמן בישול (לא שמן זית) במחבת או בסיר רחב ושטוח. צרי קציצות עגולות ושטוחות, החליקי אותן לתוך המחבת וצופפי אותן זו אל זו. הנמיכי את הלהבה וטגני בערך שמונה דקות. הפכי וטגני עוד שש דקות, או עד שפני הקציצה משחימים היטב. הוציאי והספיגי על מגבות נייר.

 

הכמויות שלפנייך יאכילו שישה שוכני יבשה רעבים, ואם אין שישה אפשר לקרר ולאכול למחרת, או להקפיא ולהפשיר בכל פעם שתוקף אותם געגוע.