מתעוררת בבוקר, שקט מוחלט ברחוב. הציפורים לא מצייצות, לדעתי הן ירדו דרומה מזמן. הטקס הרגיל של הבוקר נפתח: מקלחת, בגדים וקפה. נכנסת לאוטו, מתניעה, שמה רדיו חיפה ונוסעת לעבודה. עוד יום מתחיל.
הכבישים כמעט ריקים, נהנית מהשקט ומהשירים ברקע שמתנגנים. זה לא באמת כזה נוראי, חושבת לעצמי. אי שם בכביש דורי, בדרכי למפרץ, העיר מתעוררת. למעשה קודם נסראללה מתעורר ואז העיר. הוראות פיקוד העורף נשמעות ברדיו שוב ושוב. לעצור ולהיכנס למבנה, לעצור ולהיצמד למבנה, לעצור ולשכב על הרצפה. מבט אחד של אלפית שניה סביבי, מספיק כדי להגיע להחלטה: הרגל לוחצת על דוושת הגז עד הרצפה ואני דוהרת במהירות במורד הכביש העקלקל. מעניין אם פיקוד העורף יאמץ את ההחלטה שלי בנוגע לכביש דורי ויוציא סט הוראות חדש המותאם לכל כביש, מבנה, שטח פתוח ואיזור שקיים. אולי הם באמת רצו שאעצור את הרכב, אשלוף טוש סימון אדום, אסמן איקס גדול על המצח ואשכב על הכביש. מאוחר מדי, אני כבר עברתי ל"שטחים פתוחים" אחרים, מלאי מבנים. כל מבנה מזמין יותר מהקודם וכולם ביחד בעלי פוטנציאל פיצוץ שלא מן העולם הזה.
אבל זה לא באמת נוראי כל-כך, הכי חשוב שלעבודה הגעתי בזמן. כולם מחייכים, מברכים זה את זה ונכנסים למטבח להכין קפה של בוקר take 2. מחליפים חוויות מהלילה שחלף והבוקר שהיה. השאלה "איפה היית כש...", היא שאלת הבוקר בימים אלו.
נכנסת למשרד ומתחילה לעבוד. עוד יום רגיל למדי, ללא סימנים מיוחדים, כביש דורי כבר נמחק מהזיכרון לחלוטין. עבודה שגרתית, במידת לחץ סביר, טלפונים, מיילים, ולאט-לאט מרגישים שהשפיות חוזרת. כמה טוב שיש לאן לברוח.
"אזעקה!!!!!!!!". אופס, סליחה. זו רק המכונה שנמצאת חדר ליד, חזרה לשגרה.
"אזעקה!!!!!!!!". אופס, סליחה. זה רק המנוע שבחוץ. חזרה לשגרה.
בוםםםםםםםםםםם. "תגידו, לא היתה אזעקה עכשיו?".
בוםםםםםםםםםםםםםם. "שמעת את זה?!".
יוצאים החוצה לנתח את הקולות. כל-אחד עומד בזווית אחרת, על-מנת לוודא שאכן מה שיש כעת זו אזעקה אי שם צפונית לנו. למה צפונית לנו? כי עם כל-כך הרבה רעשים סביבתיים שמחקים את האזעקה, לא באמת צריך להוסיף אש למדורה. אז איפה היינו? אההה, כן. מתחת לכיפת השמיים, מחכים לסימן, לזיהוי ודאי שאכן הפעם, זה הדבר האמיתי.
הנה זה מתחיל, נוהל ריצה מטורף לעבר המרחב המוגן. יוצאים מהבניין, שבכל שפה אחרת היה נקרא בפשטות קרוואן משודרג עם תוספת פחונים. יורדים ארבע מדרגות, מקבלים עוד כמה שניות של חשיפה לשמש הקיצית והנעימה. עולים ארבע מדרגות ונכנסים לבניין צמוד. כן, הפעם זה בניין בכל השפות. הולכים/רצים לאורך מסדרון ארוך וצר. מגיעים לסופו, נהנים מהנוף היפה מבעד לחלונות הזכוכית הענקיים שמקשטים אותו. פונים שמאלה, עוד קצת, לא להתייאש. פונים שוב שמאלה, אז מה אם הגענו למסדרון המקביל למסדרון הראשון, זה לא משנה. רצים עד סופו ואז... המרחב המוגן. מזל שיש התרעה של... כמה, תזכירו לי? חמש דקות? לא שזה באמת משנה, כי עד שהגענו, כבר אפשר לחזור לשגרה.
אז חוזרים לשגרה. זה לא באמת כזה נוראי. הרי במקום העבודה שלי יש מרחבים מוגנים, אפילו פיקוד העורף מרשה לי להיות שם.
בימים טובים מספיקים לצאת מהבניין, לרדת ארבע מדרגות, להיחשף לשמש הקיצית לעוד כמה שניות, לעלות שוב ארבע מדרגות ולחזור לקרוואן המשודרג. בימים מעולים, מגיעים לקצה הבניין הראשון, עומדים במדרגה הראשונה או השנייה ושוב הכל מתחיל. אבל הפעם זה הרבה יותר קצר, פחות שמונה מדרגות. בימים שגרתיים, יוצאים החוצה עם מבט מאוכזב בעיניים שאומר "מה כבר נגמר, רק הגעתי!".
כמובן שמיותר לציין שככל שהזמן עובר אתה הופך להיות מיומן יותר ויותר. אתה מצליח להבדיל בין אזעקה, למנוע, למשאבה, למדחס, למכונת שטיפת כלים, למזגן זקן, למשאית חולפת או מלגזה ושאר חקיינים. אתה יודע מתי צריך לזרוק הכל ולרוץ אל עבר השמש (רק לכמה שניות) ומתי אתה יכול להישאר במקומך עם חיוך של מנצחים.
השעות חולפות, הבוקר הופך לצהריים והיום כמעט מסתיים. את המנוי לחדר כושר אתה שוקל לבטל, כי אתה מתאמן מספיק בעבודה. אתה גם מוודא שיתר המרחבים המוגנים שווים כמו שלך ובודק אותם אחד-אחד. מנסה לגוון בכל אזעקה. פעם היא תופסת אותך בקרוואן, פעם היא תופסת אותך בבניין X, פעם היא תופסת אותך בבניין Y ופעם היא תופסת אותך בשום מקום מיוחד, או כפי שנהוג להגדיר זאת: שטחים פתוחים. במקרה האחרון, יש מקום לבדיקת מידת היצירתיות שלך. אתה מחשב מרחקים, מעלה את התמונות של כל המרחבים המוגנים שעומדים לרשותך ובוחר בטקטיקה הכי בטוחה: להמשיך ללכת. הרי לא באמת צריך למהר אם זה בשטחים פתוחים, תמיד מדווחים שאין נפגעים בשטחים האלו.
תמיד בסוף חוזרים לשגרה, כי זה באמת לא נוראי כמו שמציגים את זה. לתקשורת יש נטייה להקצין דברים.
סוף היום, מדפיסים כרטיס, נפרדים מכולם וכל-אחד הולך לדרכו. נכנסת לאוטו, נוהל רדיו חיפה, סיגרייה ביד ורגל על דוושת הגז. אמנם מחקתי מזיכרוני את אירועי הבוקר בכביש דורי, אבל למה לקחת סיכון מיותר, שוב, ולהמרות את הוראות פיקוד העורף בשנית. Home sweet home.
לילה, השקט של הבוקר חוזר. נשכבת במיטה, הגוף כולו כואב ומתוח מהיום שהיה. זו השגרה החדשה. הראש נזרק על הכרית, העיניים נעצמות במהירות וברקע המסיבה האמיתית של היום מתחילה: מסוקים, מטוסים, הפצצות, פיצוצים, ואני מניחה שאם הייתי מתעקשת להביט הייתי רואה גם זיקוקים. המסיבה הזו מלווה אותי עד הבוקר.
ולמחרת? אותו יום בדיוק, רק שהפעם בטח יקראו לו כבר היום העשרים ומשהו, או שלושים ומשהו, מי סופר. עוד יום נגמר.
שכחתי לציין, שלתקופה זו הגדילו לעשות ואף החליפו את שמי בשם זמני "העורף החזק". אז מכיוון שזה שם זמני, אני מרשה לעצמי לומר: העורף שלי לא חזק, הוא פשוט תפוס לחלוטין. אבל תודה ששאלתם. מחר יום חדש, סיפורים חדשים.