יורים וכותבים

ל"רצועה" יש במלחמה הזו את מה שאין לאף אחד אחר. את עוזי וייל, שעוד מעט עוזב (באופן חלקי). בינתיים, הצופים נהנים מכתיבה משובחת ופיוטית, וגם מפרספקטיבה: "עברתי כמה מלחמות שהיה צריך להילחם אותן ולכתוב אותן אז אני מיומן במה שעושים בשעות ביטחוניות"

 

מאז ריבוי הערוצים הטלוויזיה הישראלית הפכה לכאורה פלורליסטית, אבל אז הגיעה הלחימה בצפון וטרפה את הקלפים. בשעות אחדות ואחידות לאומית אלה, אפשר לנחש ש"מלכת האבמטיה" של חנוך לווין היתה מוּרדת בצעקות מהבמות גם היום.

 

אבל ל"רצועה", שמשודרת בערוץ ביפ, יש מה שאין לאף תוכנית בידור אחרת. ל"רצועה" יש את עוזי וייל. וייל התנסה כבר בהרגזת הציבור בימיו ככותב מדור "השער האחורי" בעיתון העיר. ב"רצועה" הוא יכול להתיר רסן, בעיקר בגלל שהיא שוכנת בערוץ נישה בעל תדמית חתרנית, אכסניה שאם זורקים בתוכה אבנים הן פוגעות בצופים שלא חוששים להיחבל.

 

לצערם של מעריכי ההומור הלא קונבנציונלי, העונה הנוכחית של "הרצועה" מסתיימת בשבוע הבא, עוזי וייל כבר עזב לפני שבועיים את משרת התסריטאי הראשי והמלחמה עדיין אתנו. "עוזי עזב את המשרה אחרי 150 ומשהו תוכניות עבור פרוייקט מאוד גדול בלוויין", כך לדברי ערן פיין, העורך הראשי של התוכנית. "כרגע מחליף אותו ארז אבירם ואנחנו נערכים לקראת הנגלה הבאה".

 

שגיב פרידמן, כותב ב"רצועה" והאיש שמזיע בתוך חליפת "הכלב", לא רואה איך "הרצועה" תסתדר בלי וייל. "עוזי ממשיך לכתוב מהבית. גם בעונה הבאה הוא ימשיך לכתוב כי בלעדיו יהיה קשה מאוד. כבר קשה, כי הוא כותב מאוד נדיר באיכויות שלו. הוא סופר, אין כותבים מהסוג שלו במדיום הזה. הוא יכול לערב בין הנשגב למגעיל ביחד ויוצא פיוט. הוא נוגע בכל טאבו אפשרי ויכול להתעסק בהפרשות, ואיכשהו זה תמיד יהיה לא נמוך אלא ספרותי - סוג של גאולה דרך הביבים. הוא גם השרה אווירה מאוד נעימה, כיוון שהוא בן אדם מאוד מיוחד. 'הרצועה' הצליחו לתרגם את השפה של וייל לטלוויזיה כי הוא קיבל עזרה. הכתיבה שלו עוברת פה טרנפורמציה, כך שהוא כותב וערסים אוהבים וזה מדהים".

 

אבל האיש עצמו, אם לומר את האמת, נשמע קצת עייף ממלחמות. הניסיון העתיר שלו מעניק לו מיומנות באומנות הזהירות. הוא עדיין חצוף וישיר, אך כמו כולנו הוא לא בטוח מה האמת שעומדת מאחורי המלחמה הזאת. סאטירה היא במיטבה כשהיא יורקת מטחים של רעל מכוסה בדוק של סוכר בפרצופה של אומה. העת הנוכחית משום מה מאפשרת מעט מאוד פגיעות מוצלחות.

 

"אני כבר בן 40, עברתי כמה מלחמות שהיה צריך להילחם אותן ולכתוב אותן אז אני מיומן במה שעושים בשעות ביטחוניות. הייתי כבר במצב הזה שדברים קורים ופתאום האדמה רועדת מתחת לרגליים. ותמיד יש מבצע צבאי נורא חשוב ש'עכשיו אסור', 'צריך לשתוק', ו'אסור לקלקל'. הכי גרוע מבחינת כותב זה לעשות דברים שלא מצחיקים את עצמו. אתה חייב לעשות דברים שמצחיקים אותך, ואם אתה נהנה - אז אחרים ייהנו, ולא צריך לפחד להגיד דברים".

 

גם אם הם מהווים פגיעה בקונצנזוס?

 

"כשהקונצנזוס משתנה גם הרגישות משתנה. מה היה שונה ב'זהו זה' של השבוע שלפני מלחמת המפרץ מ'זהו זה' של השבוע שאחריה? למה בתקופת המלחמה כל-כך אהבנו את התוכנית? התשובה היא במוכנות של הצופים לצחוק דווקא כשהם במצב של דחק. דווקא האנשים הכי לחוצים, כשאתה טיפה מדגדג אותם הם קופצים לגובה הרב ביותר. כשאתה נורא לחוץ אז כל דבר הופך בדיחה. זה עושה טוב לנגוע בלחץ הנפשי והומור משחרר אותו".

 

"הרצועה" שונה מ"זהו זה" ומתוכניות הבידור המרכזיות.

 

"יש לי את הפריווילגיה של'רצועת הביטחון' למשל אין והיא לעקם גבולות. מי שעוקב אחר 'הרצועה' יודע שאנחנו מושכים למקומות קצת יותר פרועים וכואבים מערוץ 2. אבל כל אחד עושה כמיטב יכולתו במסגרת שיש לו. פריים-טיים ערוץ 2 משמש סוג של נחמה במצב קשה מאוד ושליש מהמדינה במצב קשה מאוד. אני לא רואה איך הייתי יכול להיות שם כי אני מעולם לא עשיתי נחמות מהסוג העממי, עשיתי נחמות מהסוג התל אביבי ואני לא חושב שהיו רוצים לקבל את זה כרגע. אף אחד לא מצפה שב'רצועה' ינופפו עכשיו בדגלי ישראל. הצופה הממוצע שלנו מצפה שנמשיך להיות מי שאנחנו גם תחת אש".

  

באלו קשיים נתקלת כשניגשת לכתוב על המלחמה הנוכחית?

 

"כמו שצריך להיזהר מלהילחם את המלחמה הקודמת עכשיו, כותב צריך להיזהר להתבדח את הבדיחה הקודמת עכשיו. ככותב עלי לבדוק מה הבעיה במצב. איפה יכולה להיות לי אמירה שתהיה חדשה באמת. אני לא בעד לעשות סאטירה אנטי מלחמתית סתם. בשבועות הראשונים לא ידענו בעצמנו מה לעשות, כי לא רצינו לשלוף בדיחות על אוטומט. אתה רוצה לעצור ולבדוק עם עצמך 'רגע, אולי בכלל אין לי מה להגיד על זה. אולי אני בשוק ששליש מהארץ שלי מוחרבת לכן אני אכתוב על משהו אחר. אולי אנחם את עצמי ואת החברים שלי שנלחמים, שנופלים על ראשם טילים'. בסיטואציה קשה כזאת אתה לא מיד מתוחכם ושנון וציני. זה לא בא אוטומטי. צריך להבין שהאמת תגן עלייך, אבל היא צריכה להיות האמת, לא שליפה של רטוריקה שמאלנית".

 

למה? כי זה יפגע באנשים?

 

"לא, כי ארסנל מהמלחמה שעברה לא עובד במלחמה הזאת. זה לא יצחיק וזה סתם יפגע. המשימה שלי בתקופה הזאת היא לא להיות עמום ומגויס, אלא לנסות לראות ברור בתוך כל המולת הקרב הזאת וזה הרבה יותר קשה. כתיבה הומוריסטית נשענת על איזה תזות שיש לך לגבי מה שמצחיק, וברגע שהדברים האלה משתנים בבת אחד אתה צריך להיות מאוד חד, להגיד מה קורה פה באמת ולא להיסחף על-ידי עשן המלחמה או ההתנגדות למלחמה הקודמת".

  

מה עשיתם ב"רצועה" עם היוודע דבר הלחימה?

 

"התגובה הראשונה היתה לקחת את הדמויות שרצות כבר הרבה זמן, שהן מאוד אהובות ולהכניס אותן לסיטואציה של מבוכה. מצד אחד הן מתגייסות ומצד שני הן לא יודעות איך לעזור ביעילות. הן בעצם באו לשקף את המבוכה שלי, שלנו, משינוי כללי המשחק".

 

אז מה קורה לדמויות של "הרצועה" במלחמה?

 

"המשרתת הפיליפינית מיי לינג, שעושה הכל בשביל הגברת שלה, התגייסה במקום איתמר הבן של הגברת וגם הלכה להיחטף בלבנון במקום הבן. הטייס הבכיר, שנתן את התחת שלו למדינה, שב להביע זלזול בצורה אנאלית ביתר שאת. זו תגובה טבעית לדמות. כמו שאנחנו ממשיכים להיות אנחנו, למרות שנופלים עלינו טילים, אז כמונו גם הדמויות נשארות הן".

 

כבר אין זבנג וגמרנו

 

וייל מסביר שההומור של "הרצועה" הוא לא הומור אישי ולא של חיקויי פוליטיקאים. הוא שואב השראה מהתבוננות בתופעות אנושיות חברתיות רחבות, בחקר המנגנון שמניע אנשים ולא במנגנון שמניע את הרמטכ"ל הנוכחי. "חל בחברה שלנו שינוי מאוד עמוק, ואחד הדברים שאי אפשר לצחוק עליהם זו השחצנות. אנחנו כבר לא שחצנים כמו אחרי מלחמת ששת הימים. זה מצב חדש לתזה הישראלית, יש הצהרות פה ושם, אבל אני לא רואה גישה של זבנג וגמרנו. ברור לכל שאנחנו נצטרך להתמודד עם המצב הזה עוד הרבה שנים. אני לא חושב שיש בנאדם אחד מקיצוני הימנים שחושב שאפשר לסיים את המצב במכה. אבל כשהמלחמה בעיצומה - חשוב לא לבקר סתם, עוד חזון למועד. רוב הסאטירות האנטי מלחמתיות שנורא אוהבים להיתלות בהן היו במקרים שהמלחמה היתה באמת מטורפת. כאן לא ברור אם אפשר אחרת".

 

אתם לא מחכים שהאבק ישקע. בשבוע הבא אתם מסיימים את העונה.

 

"כן וישודר ספיישל מיוחד. אני כותב את שנדור הבמאי ההונגרי, שמביא כל פעם אורחים מהמתים. בשבוע הבא הוא מביא את נסראללה. גידי גוב יעשה אותו בהופעת אורח. ידוע לי גם שגולדה באה להתארח, כי סופסוף יש מחדל יותר גרוע מהמחדל שלה. ויש לנו את גידי החייל מלבנון שנשכח שמה. הוא היה חלק ממבצע 'אביב נעורים' וגם הוא התחפש לאישה, אבל נשכח מאחור. הוא התחתן עם לבנוני ויש לו שלושה ילדים ועסק של ייבוא וייצוא. לא אמרו לו שהמלחמה נגמרה אז הוא עדיין בהסוואה. אהוד ברק החליף מזמן את השמלה ויצא מלבנון וגידי לא הבין שהכל נגמר".

 

שגיא פרידמן מוסיף מידע לגבי קורותיו של "הכלב" בספיישל סיום העונה: "כרגע הכלב מפחד מהמלחמה אז הוא הולך הרבה ל'ברקפסט', כי זה במקלט. הוא אוהב את נסראללה וטוען שהוא אשכנזי ששמו האמיתי הוא נסרלוביץ', כי הכלב אף פעם לא ראה ערבי כזה חכם. בסתר ליבו לא אכפת לו שכל הגברים יהרגו והוא יישאר עם כל הבחורות. הנושא של הפרק האחרון העונה יהיה 'מסיבת הסיום של ישראל', זה רעיון שהיה לי לפני המלחמה בגלל איום הגרעין של איראן: התוכנית תחזור, אבל המדינה? לא בטוח. הכלב מתאסלם והוא יהיה אלטע זאכען. הרי אין לכלב דעה פוליטית, הוא מאוד אופורטוניסט ומתכונן לעתיד. גם ככה הוא אוהב שירים בפרסית".