ההתנתקות שלא הכרתם

"הסרט לא מתיימר לשפוט, הוא מספר סיפור ובזה כוחו", אומר העיתונאי רם לנדס שיחד עם מנשה רז ליווה את הסגל הפיקודי העליון של צה"ל בזמן ביצוע ההתנתקות. את התוצאה אפשר לראות בסרט התיעודי "גשמי קיץ"

 

 

בסוף השבוע יוקרן בערוץ 10 סרטם התיעודי של רם לנדס ומנשה רז, "גשמי קיץ", המלווה מקרוב את הסגל הפיקודי העליון לאורך ביצוע תוכנית ההתנתקות, לפי שנה בדיוק. כמו ההתנתקות שסופה היה ידוע מראש, כך גם הסרט הוא מחזה כתוב ומוכר ולמרות זאת הצפייה בו מלווה במתח שלא מרפה. "יצאנו לדרך מתוך הבנה שיש כאן רגע שצריך לספר, סיפור שחייב להתגלות דווקא מתוך הזווית המסוימת הזו", אומר לנדס. 

 

המצלמה, שהורשתה להיכנס אל חדרי החדרים של מקבלי ההחלטות, כמעט ואינה מתערבת. היא נעה בין שלושה צירים מרכזיים – הרמטכ"ל דן חלוץ, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, דן הראל ומפקד אוגדת הפינוי, תת אלוף גרשון הכהן - שלושה אנשים שונים מאוד הנדרשים להתמודד, כל אחד בדרכו, עם הדילמות הפרטיות והמקצועיות, שאלות של מוסר וכובד האחריות ההיסטורית על מהלך שנכפה עליהם. את המפונים היא מראה דרך העיניים של אנשי הצבא, עושי המעשה. "כל אחד משלושת גיבורי הסרט מייצג משהו אחר, לכל אחד מהם יש אפיון ותפקיד שונה שהוא ממלא במציאות ובסרט, כל אחד מוביל תמה קצת שונה בגלל הסגנון שלו", אומר לנדס.

 

למרות שמדובר בשלוש דמויות מפתח, הפוקוס הרגשי מכוון אל תא"ל גרשון הכהן, ששורשיו נטועים עמוק בציונות הדתית, וכמפקד אוגדת ההתנתקות ציפו ממנו תושבי ההתנחלויות שיניף את נס המרד ויסרב פקודה. "זו לא משימה שבאים אליה בחפץ לב", הוא אומר בסרט, "זו סוגיה סבוכה, אתגר. אומרים לך: תפנה. אומרים לך: תמנע קרע בעם. אי אפשר לבטל את הממד האסוני".

 

האסון מחולל הקרעים קיים במידה רבה בפרשנות הסימבולית של המעשה ולא רק בפרקטיקה. כשתא"ל הכהן אומר: "אנחנו הפוגרומיסטים והם היהודים בפנים", קשה שלא להזדעזע מן המשמעות שיש לדבר עבור אדם שבא מרקע כשלו. הדילמה מקצינה כשהוא מוסיף ואומר באותו הקשר: "הולכת ונוצרת מגמה שהציבור הציוני-דתי מודר מהחברה הישראלית, מה שעלול להפוך אותו למגזר פרובלמטי". מאוחר יותר הוא יאמר: "למה עשיתי את זה אינה השאלה המעניינת, מה שמעניין הוא איך הצלחתי מבחינה רגשית להביא את עצמי לעשות את זה".

 

"אנחנו לא חיים בכותרות"

 

אחרי חודשים ארוכים בהם ליווה את שרשרת הפיקוד העליונה, לנדס מודה שהוקסם מהעוצמות הרגשיות שגילה אצל כל אחד מהשלושה שהובילו את המהלך ובראשם תא"ל גרשון. "הקושי למלא פקודה כשאתה פועל לחלוטין נגד העולם שבו צמחת הוא אדיר. זו התנגשות בין העולם הרוחני לבין המסגרת הצבאית שאותה אתה חי ונושם לאורך שנים. גרשון הכהן מאפשר להבין לעומק מה זה להיות קצין לא במובן הפלקטי והסטריאוטיפי של המילה שאותו אנחנו מכירים היטב, אלא במובן הרגשי", הוא אומר.

 

אישור גישה לחדרי הפיקוד בתקופה כל כך רגישה אינו מובן מאליו וזה מתחדד על רקע ההסתייגויות של הדרג הפיקודי. זה מלמד בעיניך על חוזק של המערכת הצבאית או אולי זה מס שולי שהצבא מוכן לשלם בשביל לזכות בתדמית של פתיחות?

 

"אני לא חושב שהצבא שילם פה מס. ההחלטה מעידה בעיני על פתיחות, על יכולת להכיל דעות מנוגדות בתוך קבוצה וזה מעורר כבוד. אני לא חושב שזה תרגיל ביחסי ציבור כי לא היה להם מושג לאן אנחנו הולכים. ברור שהסרט הצליח להגיע לאן שהגיע אחרי אינטראקציה של חודשים שקדמו לצילומים ועדיין, הבחירה לאפשר את הכניסה בהחלט מעוררת התפעלות ומורה בעיקר על ביטחון עצמי לא מבוטל. זו בחירה אמיצה שבהחלט ראויה להערכה".

 

הסרט מראה את הדילמות וההסתייגויות מהמשימה, את הקשיים שבה. יכול להיות שהסיבה לפתיחת הדלתות ואישור צילומי הסרט נובעים מרצון להתנקות מתחושת אשם שאולי קיימת מביצוע המשימה?

 

"הסרט הזה עוסק בתפקידם של קצינים ובדילמות שלהם. הוא לא מתיימר לנקות או ללכלך, הוא לא שופט, הוא מספר סיפור ואני חושב שבזה כוחו. אין פה הבעת עמדה ברורה, זה יהיר בעיני. תפקיד הקולנוע התיעודי הוא לגרום לצופה לחשוב ולפעמים לערער תפישות עולם. אני חושב שצה"ל לקח הימור כשהחליט לפתוח לנו את הדלת והתוצאה, בעיני, הוגנת. הם לא ידעו מראש מה תהיה התוצאה ובשום שלב לא ניסו להפעיל עלינו לחצים או לכוון".

 

זה סרט של רגעים קטנים, סדקים שאתם לא באמת נעצרים עליהם אלא מגישים אותם למחשבה.

 

"אנחנו לא חיים בכותרות, החיים מורכבים והסרט מנסה לשקף מימדים מורכבים של סיטואציות מורכבות. זה סרט של ניואנסים שמחייב ריכוז ואני מודה לערוץ 10 על כך שהסכימו לא להפריע את הרצף בפרסומות מתוך הבנה שצריך לראות אותו כיחידה אחת שלמה. נושא ההתנתקות עורר מצוקות ודילמות אנושיות מאוד קשות. בצבא, המצוקה היתה כפולה כיוון שצבא ללא קונצנזוס מאבד את ערכו ואת כוחו לחלוטין. האנשים האלה שואבים את כוחם מזה שהם קונצנזוס ונוער הגבעות אילץ את הצבא להתמודד עם אובדן קונצנזוס. עניין אותי להבין את הפחדים".

 

באחת הסצינות בסרט מספר תא"ל גרשון הכהן שבמהלך ימי הפינוי הוא הרגיש כמו מלאך, אמירה מפתיעה לאוזן חילונית, שהוא ממהר לבאר. מלאכים, כך על פי היהדות, הם נטולי אשמה והתפקיד שהם ממלאים הוא תפקיד של שליח. בביצוע משימת הפינוי, כך דברי תא"ל הכהן, הרגיש כשליח של מדינת ישראל. השליחות התיעודית של לנדס אפשרה לו להתנתק במידה מסוימת מהדרמה האנושית שהקיפה אותו במהלך הצילומים. "נמצאתי במידה מתבוננת וכשאתה בתוכה, אתה מבין שהרגעים הקשים לא שייכים לך אלא לצדדים של המפנים והמפונים", הוא אומר.

 

היו תגליות לאורך הדרך דברים שהפתיעו אותך?

 

"דרך הסיפור של גרשון הכהן הבנתי כל מיני דברים שקשורים למקצוע הזה שנקרא צבא. אנחנו מתייחסים לצבא כאל משהו טריוויאלי כי זה חלק מהחיים שלנו אבל להיות איש צבא זה לא טריוויאלי. גרשון הוא אדם מיוחד במינו ולמרות כל השנים שבהם התחככתי בצבא, בפוליטיקה ובחדשות, הוא הצליח ללמד אותי דברים שלא ידעתי וזו בהחלט תחושה מסעירה. לא שיערתי את היקף הלחצים והמניפולציות שהופעלו עליו מתוך תקווה שהוא יניף את נס המרד, יסרב ויעצור את המהלך. לא הבנתי איך קצין, שבעצמו אינו שלם עם המהלך, אמור להתגונן נגד זה ובכל זאת למלא את תפקידו. התנועה הזו בין הקצוות היתה מרתקת וההתגוננות אצלו היתה באמצעים אנליטיים. הוא אומר לאחד המתנחלים: 'סלח לי על הנאמר ולא על הנעשה', כי הוא לא מרגיש צורך להתנצל על המעשה. זה התפקיד שלו. לא הייתי צריך לעשות סרט בשביל לדעת שלפקודה יש כוח מצמרר, ובכל זאת. אני חושב שהצלחנו לשבור את הפלקטיות שבה מוצגים בדרך כלל גנרלים. הם לא אנשים פלקטיים והסרט נותן כלים להתמודד עם המעשה והמחשבות".

 

לאורך כל הסרט אין כמעט התערבות של מראיין והשאלה היחידה שאתה מפנה לרמטכ"ל היא האם הפקודה במקרים מסוימים, כמו בפעם שהיא עומדת בניגוד מוחלט לכל הערכים של החייל המבצע, אינה חמורה מדי. שאלה קשה.

 

"זו אחת השאלות המרכזיות בסרט. במבט לאחור, האירוע, כלומר ההתנתקות, הוא רק סיפור מסגרת שמאפשר לשאול שאלות מאוד מטרידות שקשורות בבני אדם ובמצבים בלתי אפשריים. מה המוטיבציה של אנשים לעשות את מה שהם עושים זו שאלה שראוי לעצור עליה ולא תמיד יש לה תשובה. אנחנו כיהודים צריכים לשאול אותה ולהגיד לעצמנו שלפעמים, למרות שמה שאנחנו עושים נראה רע, הוא הכרחי".

 

אלוף פיקוד דרום לשעבר, דן הראל, אומר בסרט שההתנתקות אינה תשובה לטרור. זה נושא שבחרתם לא לפתח.

 

"היה להם ברור שאין סיבות צבאיות לביצוע המהלך. זה מקשה מאוד על תפקוד של קצין מקצועי שמקבל פקודות שאמורות לקדם אותו מבחינה צבאית. לא פיתחנו את הנושא כיוון שזה דיון לא רלוונטי לעצם העניין. זה נושא מאוד רלוונטי להתרחשויות היום, אבל לא לנושא שהסרט עוסק בו".

 

גם בהקשר של הסרט וגם בהקשר למלחמה בלבנון - עד כמה ניתן לצאת נגד או להסתייג ממערכת שהדרך היחידה לסקר אותה היא באמצעות הצינורות שלה עצמה?

 

"זו שאלה שנכונה לתמיד אבל התשובה עליה בזמן כמו עכשיו קצת שונה. אני לא בא לבקר אף אחד, אבל התקשורת צריכה לגזור על מושאי הסיקור שלה את אותן הגזרות שהיא גוזרת על עצמה ומעט צניעות בימים שכאלה לא תזיק. במצבים בהם האינפורמציה מבולבלת, תפקיד התקשורת להתכנס ולספק עובדות ורק עובדות תוך מתן הקשרים רחבים. אני פחות מתלהב מהבעת דעות או עצות פרשניות במובן הפרשני המופלג. אני חושב שבסופו של דבר עשייה היא מקצוע – טלוויזיה זה מקצוע וקצונה זה מקצוע וגם בזה יש ניואנסים, דילמות, התמודדויות. האנשים האלה מקבלים החלטות על פי שיקול הדעת המקצועי שלהם והם בטח מקצועיים יותר מכל קיביצר שאומר להם מה לעשות. לגבי סיקור המערכת הצבאית זו בעיה שאכן צריכה להיפתר והדרך לעשות את זה היא בלשתף פעולה ולא לשתף פעולה. את זה אפשר לעשות בהפעלת כמה כתבים במקביל שיביאו ביחד תמונת עולם שלמה. זה כמובן תלוי תקציב".

 

ימי תום המלחמה בלבנון הציפו טענות מאוד חמורות לגבי המוכנות של המערכת הצבאית. מה אתה חושב על כך?

 

"אוגדת הפינוי היא אגרוף הברזל של הצבא, אוגדת המחץ וחוד החנית של השריון הישראלי. בימים כתיקונם היא ממוקמת ברמת הגולן והגזרה שלה היא סוריה ולבנון. הדרג המדיני הורה לה להתעסק בארגון, למידה ואיסוף מודיעין לקראת ההתנתקות ואת זה היא עשתה במשך שנה שלמה. אי אפשר לצפות ממפקדי הצבא להיערך לדבר בסדר גודל שכזה ולהמשיך לפקח על החיזבאללה. השימוש בצבא כזרוע של הממשלה לכל מיני עניינים שאינם קשורים באופן ישיר להגנה על המדינה, יוצרת שחיקה ביכולת המבצעית של צה"ל. הדרג המדיני הרחיק את הצבא מיעדיו האמיתיים והם הגנה על גבולות המדינה. יש גבולות ליכולת גם של יחידות עלית".  

 

כמי שהקים את חברות החדשות של ערוצים 2 ו-10, איך אתה מתרשם מהסיקור הטלוויזיוני של מלחמת לבנון השנייה?

 

"אני חושב שנעשה מאמץ מדהים של פריסה ודיווחים מכל מקום אפשרי. מלחמה תמיד מלמדת אותך כמה הדברים מסובכים. ההבדל בין המלחמה הזו למלחמות הקודמות הוא בעיקר בתקשורת על ההתמכרות הזו לאובדן וההדגשה של המחיר שאולי היה מקום לרסן".

 

ומה אתה אומר לאלה שטוענים שהתקשורת מדברת היום בקול אחד מתוך התגייסות לשמירת המורל בעורף?

 

"אני מקווה מאוד שאכן יש התגייסות למען העלאת המורל של העורף. הכי נורא בעיני זה קונבנציות ומשום מה אנחנו חיים בדרך כלל בתפישה שהתקשורת צריכה להיות הקול הספקן שמעלה שאלות. זה נכון לימים כתיקונם והלוואי שבימי שקט התקשורת היתה אופוזיציה קשוחה יותר, אבל כל היופי בקונבנציות הוא שצריך לבחון אותן כל הזמן מחדש ולראות אם הן תואמות את ההתרחשויות. בתקופה כזו צריך לבחון מחדש את תפקיד התקשורת ולא לשכוח שהתקשורת היא כלי במערכה. הדרך שבה אתה משקף את המציאות היא חלק מהניצחון או ההפסד של הצד השני שרוצה לערער את המורל שלך. נסראללה דיבר בפירוש על תיאורית קורי העכביש, כלומר על חברה ישראלית מתפוררת. כל המלחמה הזו היא מלחמה על סמלים וכשאתה יודע שאתה חלק מזה בדרך שאתה בוחר לשקף מציאות, אתה לא יכול לשים את עצמך במקום של תקשורת זרה. אנחנו חיים כאן, תוצאות המלחמה ישפיעו גם על פני התקשורת הישראלית וצריך לקחת את זה בחשבון. אני אומר את זה בלי להתבייש".

 

עזבת את ערוץ 10, פתחת חברת הפקות משלך. בימים שכאלה מגרד לך לחזור לחדר החדשות?

 

"עשיתי סרט שגרם לי להתרגשות גדולה, אני עושה דברים אחרים שמרגשים אותי לא פחות, מה צריך יותר מזה?".

 

"גשמי קיץ", שבת 20:50, ערוץ 10