"בון מאמא", עולה ברמה קול הפעמונים של הדרדסית, "את יכולה להכין לנו היום קרפ לארוחת ערב?"
אוף, אני חושבת, עוד פעם קינוח במקום אוכל. אני נעמדת ליד חמותי, להלן, אמא ז'ורלט, על מנת לבחון מקרוב איך היא מלהטטת ביד אחת קשורה את הדקיקים הדקיקים האלו, שילדי מוכנים להרוג בשבילם: הקרפים או חביתיות בעברית.
במסגרת האדפטציה שעשיתי לעדות הבלגים, בבואי בברית עם הנישואין עם הבכור לבית ז'ורלט, לפני 15 שנה בדיוק, הבנתי די מהר שבבלגיה, קינוח וארוחת ערב זה הינו הך. יושבת לה משפחה שלמה - האב, האם, ושלושת הילדים המגודלים, וכולם אוכלים קרפ. וזהו. אין מנה ראשונה. אין שנייה, ואין שלישית. קרפ קרפ ועוד קרפ.
ולא שיש חלילה תוספות שוות כמו ריבות, קצפת, סירופ שוקולד או מייפל - במשפחת ז'ורלט יש רק תוסף אחד: סוכר.
הכי רצוי דקיק או כמו שאנחנו קוראים לו: אבקת סוכר. ואפשר גם חום. העניין הוא שבבלגיה המבחר הרבה יותר גדול, וכמו שלאסקימוסים מילים רבות לשלג (או לא, תלוי איפה מחפשים ברשת), בבלגיה אפשר למצוא סוגים רבים עד אין לסוף של סוכר: דקיק ועבה, ב'ז, חום ולבנבן, מגובש לפניני סוכר, לאפייה לבישול להשחמה מתחת לגריל ולבזיקה ועוד.
ואני יושבת שם, בארוחות השחיתות הללו (אליבא ד'בלגים), בפנים אבלות, ולא מבינה איך אפשר לאכול קינוח בתור ארוחה. המחזה חוזר על עצמו ביתר שאת כשאוכלים גופרה: וואפל בלגי עתיר שמרים, את הגופרה, או כמו שהם מבטאים גופ, אוכלים בלווית התוספת המרגשת: אבקת סוכר. כל מי שמוסיף קצפת ושאר תוספים מיותרים מוקצה מחמת מיאוס על ידי המשפחה המאמצת שלי, שהרי הוא חשוד בהתנהגות המונית ומבישה.
אבל גנים חזקים יותר מהכל. הדרדסים שלי אוכלים בהתלהבות את הארוחות המתוקות הללו, כשאני יושבת מולם ואוכלת בשלווה סנדוויץ' מלחם כפרי עם פסטרמה חסה וחרדל. מזל שבלגיה היא מדינה דמוקרטית.
עם השנים התרגלתי לקוד התרבותי של החמים הבלגים שלי: למדתי לשתות אפריטיף לאט לאט לפני האוכל, תוך כדי שאני מכרסמת משהו להפגת הרעב, ערובה למניעת ההתנפלות על האוכל עם תחילת הארוחה. למדתי לבשל בשר ושתי תוספות לארוחת ערב ולא 3 סוגי בשר ו-7 תוספות כמו אצלנו הפולנים. למדתי לאכול לאט (אחרת הייתי מוצאת את עצמי עם צלחת ריקה כשכולם רק התחילו לאכול והם מסתכלים עלי בחשדנות), אבל הכי חשוב: למדתי לכבד את האוכל. למדתי שכשיושבים לשולחן מתלבשים יפה, שמים מוסיקה תואמת, ולא עונים בכלל על שיחות טלפון. כי אוכל זה דבר שיש לכבד אותו.
בבלגיה אוכל ומה שנלווה אליו-המפגש המשפחתי הם דבר קדוש. אוכלים לאט. עושים הפסקה בין מנה למנה. לוגמים את היין לאט, ונותנים את הדעת על כל טעימה. מניחים את הסכ"ום מעת לעת ונחים. מדברים, מקשיבים, אוכלים, ושוב נחים. כה מוזר וכמה לא מוכר.
בהתחלה זה היה נורא משונה. אבל היום אני חושבת שאני כבר לא אותה בחורה שהגיעה לארוחות הבוקר הקונטיננטליות בשבת בבוקר, (לחם חמאה ריבה ושוקולד) לבית ההוא, ולא הבינה למה לא אוכלים שם סלט וחביתה כמו שהיא רגילה מהבית.
הערב חמותי עומדת ליד הכיריים ובוחשת במרץ סיר עם רוטב בשמל. בשבילי זה גורמה. בשבילה זה אוכל שגרתי לחלוטין.
"אני מוסיפה לבלילה של הקרפ קצת חמאה מומסת", היא מגלה לי ברגע של חסד, "כדי שהקרפים לא יידבקו". אני צורבת את הטיפ החשוב והנדיר נבתודעה שלי.
היא מכינה לי, המפונקת, מאפה מלוח של קרפים עם הפתעות. ותתפלאו, היא אפילו נתנה לי את המתכון, בלי לכחד ובלי להשמיד את הטיפים הכי חשובים:
קרפ בלגי
המרכיבים:
1 כוס קמח
4 ביצים
1 כוס חלב
50 גרם חמאה שהומסה בעדינות על אש קטנה + 50 גרם חמאה לטיגון
אופן ההכנה:
מאפה חביתיות עם הפתעות
המרכיבים (ל-4 אנשים):
12 חביתיות
300 גרם פסטרמה
1 כוס גבינת פרמזן מגוררת
לרוטב בשמל:
50 גרם קמח
50 גרם חמאה
1/2 ליטר חלב
מלח, פלפל ואגוז מוסקט מגורר טרי
לרוטב פטריות:
1/2 כוס שמנת מתוקה
1 כף קורנפלור
1 כף מיץ לימון סחוט
מלח ופלפל
2 סלסלות פטריות שמפניון טריות במיוחד, מנוקות ופרוסות לאורך
50 גרם חמאה
אופן ההכנה:
בונאפטיט!