"איש לא יבין את העולה בשדה הקרב"

None

 

התקופה שעוברת על עם ישראל הינה מן הקשות שידענו. אך מצד שני, כשמביטים על חצי הכוס המלאה, אפשר לראות מה הרווחנו ממנה (אם יש דבר כזה בכלל במלחמה). אני רואה את האחדות, האהבה זה לזה, האכפתיות שהעם מפגין, העזרה, הנתינה, רוח הלחימה והאמונה. הם גורמים לי, כקצין בצה"ל וכאזרח במדינת היהודים, לגאווה שאין מילים בפי לתאר אותה. כל אלה מזכירים לי למה אנחנו לא נפסיד במלחמה הזו, או בשום מלחמה אחרת. פשוט אסור לנו. לעולם לא! הם צריכים להבין שאין לנו בית אחר, ועל הבית הזה נילחם עד עד טיפת הדם האחרונה שלנו.

 

הייתי רוצה להתייחס ללוחמים שנפלו, בפרט ללוחמים מבני עדתי, העדה האתיופית. כלוחם שעשה את שירותו הצבאי ביחידה מובחרת בצה"ל, אני מרגיש שזו חובתי לומר את הדברים הללו בשם הלוחמים. אני קורא את התגובות של האנשים על הלוחמים העולים והחיילים הבודדים שנהרגים בלבנון, וקשה לי להאמין שאנחנו אותו עם.

 

איש לא יבין את העולה בשדה הקרב. איש לא יצליח לעולם. הלוחמים האלה, שגדלו על ירושלים מגיל אפס, לא מכירים שום ארץ אחרת. בזמן שהצבר גדל על כיפה אדמה, אנחנו גדלנו על סיפורי ירושלים. כשהם קראו על גיבורי הילדות שלהם טרזן ופיטר פן, הגיבורים שלנו היו משה רבנו ושמשון הגיבור. כשהם למדו אנגלית אנחנו למדנו לספור שבעה דורות אחורה כדי לשמור על היהדות באתיופיה, וכדי שיום אחד נזכה לעלות לירושלים כיהודים. כשהם יצאו לטיולים במזרח הרחוק אנחנו יצאנו למסע מפרך בחיפוש אחר העיר האבודה ירושלים.

 

עכשיו תבינו מאיפה הציונות הבלתי מעורערת של הלוחמים הללו. אחת לחודש, כשהם יוצאים הביתה, הם הולכים לישון על הספה כי אין מקום אחר בבית מרוב צפיפות - או שהם מעדיפים לסגור עוד שבת בבסיס רק כדי לישון. וכל זה מבלי להתלונן שחסר להם, ומנגד אף-אחד לא שואל מה חסר להם בבית. כן, הם שאלו אם "הכל בסדר בבית", והם ענו "הכל בסדר" בנימוס ובצניעות רבה. ובזה הסתיימה הדאגה של המערכת.

 

עכשיו תבינו למה ללוחמים האלה יש אומץ רב ללכת לשדה הקרב יחד, כתף אל כתף עם טובי בני הארץ הזו. את זה אני יכול לומר לכם כאחד שמוכן להקריב את חייו למען הארץ הזו. כך גם הם הגשימו חלום במותם. המשפט המפורסם של יוסף טרמפולדור אומר "טוב למות בעד ארצנו". ואני אומר, טוב לחיות למען ארצנו ולמות למענה כשצריך. ועכשיו צריך. כל לוחמי צה"ל לא נפלו לחינם, הם נפלו בזמן הגנה על המולדת כי המולדת הייתה צריכה אותם.

 

קראתי תגובה של גולש בכתבה על נפילתו של הלוחם סמ"ר ייסמאו יאלאו. הוא כתב שהוא מתבייש בשם מדינת ישראל על הגזענות של החברה כלפי האתיופים, והוסיף שהוא רואה את האתיופים בסופרים אורזים סחורה ולא יותר מזה. בתגובה נוספת נאמר כי "האתיופים הוכיחו מעל לכל ספק את נאמנותם למדינה במלחמה הזו".

 

שתי התגובות הללו משקפות בעיניי את היחס של החברה הצברית הוותיקה לעדה שלי. למה אנשים צריכים להתנצל בשם המדינה ולא בשמם? הרי המדינה מורכבת מכל-אחד מאיתנו. אבל המגיב צודק. הגיע הזמן שהמדינה תעשה משהו בעניין לפני שיהיה מאוחר מדי. כן, יש בעיה בחברה שלנו. תאמינו לי, חיזבאללה הוא לא הבעיה האמיתית שלנו - אנחנו בעצמנו הבעיה. צריך לומר את האמת הזו, אך זה לא הזמן לדון בכך. 

 

ובעניין התגובה השנייה, אני רוצה לומר לכותב ולמי שחושב כמותו שיהודי אתיופיה הוכיחו את נאמנותם עוד לפני שהמלחמה בלבנון התחילה ועוד לפני שהמדינה שלנו קמה. הנאמנות שלנו למדינה, ליהדות ולעם התחילה עוד באתיופיה, כשרבים מאבותינו שילמו בחייהם בהגנה על היהדות ונלחמו בעוז בשם העם היהודי, כשהם משוכנעים שהם היהודים האחרונים בעולם. כן, אנחנו באמת חשבנו שאנחנו היהודים האחרונים בעולם!

 

חבל לי מאוד כאזרח שאנשים בוחנים את השתלבותם של בני העדה שלי בתרומתם הצבאית בלבד. צריך להפסיק עם הציניות הזו. אנחנו בבית שלנו נלחמים בדיוק כמו כולם ואיש לא צריך לומר לנו תודה על-כך. זוהי חובתנו למדינה בדיוק כמו שהיא שלכם. אני מתבייש באנשים בעלי מחשבות ודעות כאלה, ולו הלוחמים שנפלו היו קוראים את התגובות הם היו מתהפכים בקברם הטרי. שכן כחברה, אסור לנו לחשוב שהם נלחמו כדי להוכיח את נאמנותם. 

 

אני מאמין שהאנשים לא התכוונו לפגוע אלא להפך, אבל התגובות מעידות על חינוך לקוי. אנחנו צריכים ללמוד זה מזה - ולא ללמוד זה את זה. רק אויבים לומדים זה את זה. השאלה היא מתי החברה הישראלית תהיה מוכנה ללמוד גם מהעדה. ותאמינו לי, יש לנו המון מה ללמד את החברה הישראלית המתנשאת והצינית (אם כי אני לא כולל את כולם, לשמחתי יש גם כאלה שעושים רבות למען החברה ולא עסוקים רק בעצמם). את חשבון הנפש נעשה בבוא היום, עכשיו זה זמן לאחדות וחיבוק משפחתי גדול כמדינה אחת ולא זמן לביקורת.

 

לפעמים אני מקנא בהם, באלה שמתו למען המולדת. אם למות אז למות כגיבור. כך הרגשתי כשהתגייסתי לצה"ל ביומי הראשון וכך אני מרגיש גם היום. לכן הייתי רוצה לשתף אותכם בשיר שכתבתי ביום הגיוס שלי. אז, כשכתבתי, לא חשבתי שהשיר הזה ישקף מציאות אמיתית.

 

אני נשבע

 

מדינתי היפה והקטנה,

מדינתי היפה והקדושה,

מדינת הציונים כאן ובגולה,

קבלי שבועתי אני נשבע.

 

אני נשב להיות נאמן,

אני נשבע להיות חייל,

אני נשבע להיות עימך,

כל עוד אני חיי על אדמתך,

אני נשבע להגן עלייך כל הזמן .

 

אני נשבע להילחם במי שנלחם בך מדינה,

אני נשבע להילחם באומץ רב,

ללא פחד בשדה הקרב,

קבלי שבועתי באהבה,

בן זקונים לך אני מדינה,

אני נשבע בך מדינה,

הנה אני בא,

אל שדה המלחמה.

 

(15.03.00, 04:05, יום שני לפנות בוקר, שלוש שעות לפני הגיוס לצה"ל)

 

• גדי יברקן, 25, סגן במיל', סטודנט למשפטים ומשורר. ליצירת קשר עם גדי כתבו yavarkang@walla.com