ראיתי אותם, יוצאים מלבנון עייפים, מלוכלכים, שעונים אלו על אלו. פניהם היו מכוסים בבוץ שהתערבב בזיפי זקן שלא גולח כבר כמה ימים. למרות כל זאת לא יכולתי שלא להבחין בעיניהם הבורקות אשר שידרו כאב על החברים שנהרגו, אבל גם גאווה על משימה שבוצעה כהלכה.
כולם היו שם. מזרחיים, אשכנזים, דתיים, חילוניים. באותו רגע הדהד במוחי המשפט של ג'ון קנדי שאמר: "אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות עבורכם, תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל המדינה". אך לפתע הבנתי שהמשפט הזה כבר לא תופס פה, בישראל של שנות ה-2000. זאת מכיוון שהמדינה (ובכך אני מתכוון לממסד) אינה ראויה לאנשים האלו שקמו בבוקר בהיר אחד, עזבו את האישה, הילדים, העבודה, והלכו להילחם בחיזבאללה ללא ויכוח או מירמור ובנוכחות של מעל "מאה אחוז התייצבות". וכל זה לאחר שמזכירה אלקטרונית אמרה באפרכסת בקול מונוטוני יבש "הופעל נוהל חירום".
המדינה (ושוב אני מתכוון לממסד) לא ראויה לאנשים האלו מכיוון שלעתים תכופות מדי, נראה שנציגיה ונבחריה לא שמים על נתיניה, ורק חושבים על עצמם וכיסוי ישבנם. דוגמאות לכך לא חסרות: איך תסבירו את העובדה שביום שבו נחטפים שני חיילים ועוד שמונה נהרגים, מצליח הרמטכ"ל למצוא זמן ולמכור את מניותיו? דוגמא אחרת לכיסוי הישבן, ההשתקה והנקמנות הצה"לית היא מינוי קפלינסקי "לנציג הרמטכ"ל" בפיקודו הצפון, וזאת רק מכיוון שהאלוף העז להעביר ביקורת על אופן ניהול המלחמה.
סיבה אחרת היא הביזיון של הציוד הצה"לי. שנים מספרים לנו שהצבא שלנו הוא היעיל והחזק ביותר במזרח התיכון, עם הטכנולוגיה המשוכללת והמודרנית ביותר, שטנקי המרכבה שלנו הכי בטוחים בעולם, שספינת הסטי"ל היא הכי מתקדמת. אם כך אולי תסבירו לי מדוע המדים שקיבלו החיילים נתפרו בשנות ה-80' וה-70'? שהרכבים שבהם נסעו מצויים בשירות עוד משנות ה-60'? שהציוד בימ"ח נראה כאילו נלקח מהסליק המקומי של האצ"ל, דבר שגרם ללוחמים לקנות ציוד חיילי אלמנטרי על חשבונם ובעזרת תרומות של בני משפחתם?
הביזיון המחפיר ביותר קרה כאשר נתקעו הלוחמים בשטח ללא מים ומזון במשך שעות רבות, ועוד בשיא החוצפה עלתה דרישה להעמידם לדין לאחר שפרצו לחנויות מקומיות בלבנון כדי להרוות את צימאונם.
סיבה נוספת היא הפקרת העורף. הנציגים שלנו טובים במילים ולכן חזרה המנטרה "כולנו עם העורף", "העורף חזק", "עם קשה עורף". עכשיו אותם פוליטיקאים שריסקו את הסולידריות החברתית (והכוונה היא לא רק לביבי, כולם הצביעו על התקציב) בשם אילי השוק החופשי והקפיטליזם מדברים בשבחה. למה שהמדינה, שלא הצליחה לדאוג ללוחמים בחזית במשך השעות הראשונות, תדאג שלאזרחים הפשוטים יהיו תנאים מינימליים כמו מזון ומקלטים? כנראה שמה שקטן על גאידמק גדול על המדינה בכמה מידות.
סיבות טובות נוספות עוד יש באמתחתי. אך כעת בתום, הקרבות ולפני שיתחילו מלחמות היהודים במהלכן כל מחנה פוליטי ינסה לתרגם את תוצאות המלחמה לרווח מהזן הנמוך ביותר, ברצוני לומר שלדעתי ניצחנו במלחמה. ניצחון זה אינו נובע מהחלטת האו"ם או מהעובדה שחיזבאללה לא יישב על הגדר, אלא מכך שבניגוד לפוליטיקאים הלוחמים שיצאו מלבנון הלכו מחובקים, כאובים ומאוחדים, המכירים בכוח אך גם במחיר הכבד של השימוש בו.
ברצוני לומר לאותם אנשים נפלאים תודה.
ואתם, שתראו אותם ברחוב בימים הקרובים לאחר שיחרורם מהמילואים, לחצו את ידיהם, חבקו אותם ואמצו אותם ללבכם. זיכרו שהניצחון הושג אך ורק בזכותם, למרות הממסד ולא בגללו.