ככל שצלקות המלחמה רבות וגדולות יותר, כך יש לעשות חשבון נפש נוקב יותר בסופה. לצערנו, הרבה צלקות השאירה המלחמה הזאת. צלקות שחלקן לעולם לא יגלידו. צלקות של חיילים מתים, של פצועי קרבות ונפגעי טילים. צלקות של עלבון לאומי ותחושת חוסר אונים למראה מנהיגות מדינית וצבאית כושלת, למראה תככים עלובים במהלך מלחמה (אולמרט-פרץ, אולמרט-לבני, אולמרט-חלוץ, חלוץ-אדם, פרץ-מופז וכיו"ב) ולמראה ההתפוררות החברתית המהירה בעקבות אי-ההצלחה המצופה מהמבצע.
דומה, שיותר מכל נצרבו שלושה דברים עיקריים בתודעתנו בעקבות המלחמה: ראשית, שהאויב נשאר איתן במזימותיו לכלותנו מעל פני האדמה. גם כאשר שורר שקט יחסי על גבולותינו, הרי שמעבר להם חורש האויב מזימות להכחידנו וצובר אמצעים לעשות כן. אין זו תגלית חדשה, שהרי שומעים אנו זאת מהם ברציפות ועקביות עוד מלפני קום המדינה. אולם, לאחר כל תכנית "שלום" (כגון "אוסלו", "התנתקות" וכיו"ב), זקוקים אנו, לצערנו, לתזכורת כזו, שתמחיש לנו היכן אנו נמצאים ומי הם שכנינו.
שנית, שאין אנו חברה חזקה ומלוכדת כבעבר. רק כאשר איום של סכנה קיומית מרחף מעל ראשינו אנו יודעים להתאחד, אולם גם זו לא התלכדות אמיתית שכן היא חולפת לה כהרף עין עוד אפילו בטרם חלפה הסכנה (אמירות כגון "הניצחון בלבנון יביא להתכנסות" הן דוגמא לכך).
שלישית, שצה"ל כבר אינו כל יכול כפי שהורגלנו לחשוב. במהלך המלחמה ראינו כיצד צבא גדול של טנקים, מטוסים וספינות עם מיטב הטכנולוגיה מתכתש עם מחבלים בעלי ציוד נחות בהרבה, ולא יכול להם. נחישותם של המחבלים היא שנלחמה בנו. בניגוד לשאר הפעמים בהיסטוריה, היינו אנו ה"רבים" והם ה"מעטים" שעמדו מולנו. אמנם בסופו של דבר הנחתנו עליהם מהלומה קשה וגרפנו הישגים צבאיים, אבל בכל קנה מידה השגנו פחות מהמצופה מאיתנו.
האם נוכל להמשיך להתקיים כמדינה במזרח התיכון לאורך זמן גם לאור הבעיות המוזכרות? ובכן, עלינו לשאול את עצמנו האם אנו יכולים להשוות את החברה שלנו היום, לחברת החלוצים שהקימה את המדינה. האם אנו כמהים כמוהם ליישב את הארץ? האם מוכנים אנו לתת את מיטב שנותינו כדי לשמור על עם ישראל בארץ ישראל? האם מוכנים אנו לשלם מחיר כלכלי יקר לצורך זה?
דומני, שציבור רב וגדול מעונין ליישב את הארץ, אבל, לצערנו, לא בכל מחיר. החברה שלנו, רובה, נהנתנית ומערבית ואינה מוכנה להקריב איכות חיים תמורת היאחזות בקרקע ויישוב הארץ. תושבי הצפון תחת מטר קטיושות יכולים להיות עורף חזק למשך חודש, אבל לא להרבה יותר. תושבי שדרות והסביבה, תחת מטר "שמאסמים" יכולים להיות עורף חזק למשך עד כחמש שנים. תושבי המרכז ברובם אדישים לסביבתם כל עוד הכלכלה פורחת.
לעומת זאת רק ציבור אחד, "המתנחלים", חיו בעזה וחיים ביו"ש תחת איום טרור בלתי פוסק, אפילו ללא אהדה ציבורית במשך כמעט 40 שנה. ציבור זה לא מפגין ברחובות כאשר עשרות ממנו נרצחים בפיגועי טרור מדי שנה על אדמתנו הריבונית. רק ציבור זה נותר, ציבור אשר באמת מזכיר את החלוצים שעמלו על הקמת הארץ ומוכנים להמשיך ולהקריב למען בניין הארץ. זהו הציבור היחיד שרואה במדינה יותר מאמצעי לחיות בו. ציבור זה רואה את המדינה כמטרה שלשם קיומה ראוי גם למות.
איני מתנחל ביהודה ושומרון, ואף אודה ואומר שתמכתי בתכנית ההתנתקות כפי שבוצעה. אולם בשעה של חשבון נפש, עלינו להבין שכחברה עשינו טעות אסטרטגית איומה בכך שדחינו את המתנחלים מאיתנו. הטעות האסטרטגית בהתנתקות היא העלבון והאכזבה שגרמנו למתנחלים. בלעדיהם, ובלי החלוציות שלהם, אין לנו קיום על אדמתנו! במלחמה ההיא (המלחמה חסרת השם, ואולי יותר מכל חסרה היא את עזרת השם), למדנו כמה אנו זקוקים לציבור אשר יודע למה אנחנו כאן, ויעשה הכל גם כדי להשאיר אותנו כאן.
גם כישלון הצבא נובע, לעניות דעתי, מהעובדה שהוא מנוהל על-ידי אנשים פחות חלוציים מפעם (עם כל האירוניה שמפקד הצבא הוא חלוץ). הצבא שלנו מורכב, אמנם, משדרת פיקוד טובה ומחיילים איכותיים. ללא ספק זהו עדיין הצבא הטוב במזרח התיכון ואחד הטובים בעולם. אך התחושה הרווחת היא שפעם היה לנו צבא טוב יותר מזה. צבא שכן מסוגל למלחמות כגון ששת הימים ולמבצעים נועזים כאנטבה. לדאבוננו, תחושה זו, שהצבא דועך ומסתאב, מתחילה היום לחלחל גם לאויבנו המרים, בגלל המלחמה ההיא.
פעם, לשרת בצבא ולהיות קצין הייתה אידיאולוגיה. המובחרים ביותר היו הולכים לקורס קצינים והמובחרים עוד יותר, היו נשארים לתפקידים בכירים. כך גדלו בצבא העם גנרלים כמו רבין, שרון, ויצמן, פלד, מצנע וכיו"ב. אנשים אידיאולוגים משכמם ומעלה, מלאי הברקות, תכסיסים מלחמתיים, שאר רוח ויצירתיות (ולא רק טריקים וספינים פוליטיים עלובים). אנשים אשר חונכו על ברכי התנ"ך כמורשת ישראל ועל תורת וינגייט ודומיו כמורשת קרב.
לאידיאולוגים - הצבא עדיין יכול להיות מקור גאווה. אולם לטובי בנינו האחרים, שלא חונכו על אהבת הארץ וערכים דומים, הרי שחלופות המגזר הפרטי קוסמים יותר מאשר שירות צבאי מצליח. לא רק משכורות גבוהות לקצינים דרושות כדי שיהיו אנשי צבא גדולים. כדי למשוך את הטובים ביותר, צריך בעיקר מוטיבציה שנובעת מאידיאולוגיה הנתמכת בקרב הציבור בו אדם חי. ושוב, הגענו לנקודה בה אנו צריכים את ציבור המתנחלים בנוסף לעורף, גם בצבא, ובייחוד בשדרת הפיקוד שלו.
לאור אובדן אמון שחש ציבור זה במדינה עלינו לחבקו עכשיו, כשאנחנו מבינים כמה הוא חשוב לנו. עלינו להחזיר את אמונו במדינה. הדבר הנורא ביותר והמעוות ביותר שניתן להעלות על הדעת הוא קריאה למתנחלים להילחם בחיזבאללה תוך מחשבה ש"ניצחון יביא להתכנסות" (דבריו של אולמרט אמנם הוצאו מהקשרם על-מנת להעלות רייטינג, אך בכל מקרה מוטב היה אלמלא היו נאמרים בשום הקשר). חברה אינה יכולה לנצל מיעוט שבתוכה כשנזקקת לו ואחר כך לזרוק אותו כמו קליפת לימון סחוטה. אם לא מסיבות מוסריות, אזיי מהסיבה המעשית הפשוטה, שהגלגל ממשיך להסתובב (לדוגמה: חשבנו שלעולם לא נצטרך את צד"ל יותר, והרשינו לעצמנו להפקיר אותם).
להתפשר פשרות כואבות עם הערבים אנו יכולים. פשרות הרבה פחות כואבות יש לעשות לאלתר עם אחינו המתנחלים. לא סתם אמר אריאל שרון כי לא יהיו עוד התנתקויות. עלינו להבטיח זאת לאלתר לציבור המתנחלים. עלינו להבטיח להם, שכל זמן שהם מוכנים להילחם על בתינו בצפון, גם אנו מוכנים להילחם עבור בתיהם ביו"ש. לכל הפחות עלינו להתחייב בפניהם שלעולם לא ניזום יותר מהלכים המביאים לגירוש יהודים מאדמתם. הגיע זמן ה"התפכחות". הגיע הזמן להכיר בכך שהערבים הם אויבינו הרוצים לסלקנו מכאן לעד, ואילו והמתנחלים הם אחינו הרוצים בנו כאן לנצח.