שישה ימים של אימה. כולנו שיקרו לה אבל היא ידעה. היא ידעה כל הזמן שהוא שם. בנה הרך שוכב בין חבריו המתים, מנסה לשמור את חייו. היא הרגישה את הרעד חסר השליטה שבגופו ואת הזיעה הניגרת על קנה נשקו.
היא ידעה שהוא לא לבד, שחבריו שומרים עליו, אך לבה לא ידע שקט וגופה לא מצא מנוחה. הוא אמנם מיתמר לגובה של 190 וגופו מוצק, אך אימת המוות ריחפה והיא ידעה... בנה הרך במלחמה.
הדקות עברו כשעות והשעות כימים, שישה ימים של בריאה מחודשת, וביום השביעי, בשעות בוקר מוקדמות, עם אור ראשון של שקט, הקול מעבר להרי הצפון לחש: "אמא...".
לב החסיר פעימה ודמעות הבליחו מטה, היא ידעה שהוא היה שם ועכשיו הוא שב הביתה.