פרשת חלוץ - חטא היוהרה הוא שהיכה בו

טעות בידיו של הרמטכ"ל הסבור כי הטלפון שהרים אל הבנק שלו ביומה הראשון של המלחמה - הוא עניינו הפרטי. בדיוק כפי שכאבי הבטן שלו בעיצומה של הלחימה לא היו עניינו הפרטי. הרמטכ"ל היה צריך להבין שלהוראת המכירה שלו בבנק יש ריח ציבורי מסוים מאוד, המתפשט במהירות רבה. גם הטלת האחריות על התקשורת במיתקפה הציבורית עליו אינה במקום - חטא הגאווה שלו הוא שתרם את עיקר האחריות ל"עליהום"

לא מעט בעיות אתיקה ואחריות חברתית אפשר לזהות בפרשת תיק המניות של רב-אלוף דן חלוץ. נתחיל ברמטכ"ל עצמו. הוא אינו מבין על מה הרעש, בטוח מעבר לכל ספק שמדובר בזדון של עיתונאים, החורשים את רעתו, ולא מעלה על דעתו שחטא הגאווה תרם את עיקר האחריות לעליהום המתחולל עליו.

 

אלא שהבעיה של חלוץ אינה נובעת דווקא מהעניינים הפיננסיים המשפחתיים שלו. היא נובעת בעיקר מהתכונות שפעם נכנסו תחת הכותרת של "הטובים לטיס - הטובות לטייסים". קשה להאמין, אבל פעם השחצנות הזו נחשבה חיננית. אלא שהעולם השתנה, והגישה הזו, לא רק שאינה מקובלת, אלא עלולה להביא אנשים לבית המשפט. את זה מבינים כבר גם כמה גברברים ישראלים, ששלחו ידיהם או שפתותיהם הבלתי רצויים אל נשים, שהעדיפו את החוק על פני החיבוק.

 

ההיבריס ומחירו

 

חשיפת ענייני המניות של חלוץ באה יום אחד בלבד אחרי שאתר YNET פירסם תקציר כתבה של השבועון האמריקני "טיים" תחת הכותרת "המחיר הגבוה של ההיבריס הישראלי". במרכז הכתבה - סוג של כתב אישום נגד החלטותיו והתנהלותו של רמטכ"ל צבא ישראל, דן חלוץ.

 

השבועון האמריקני העדיף להשתמש במילה היוונית "היבריס", ולא במילה אנגלית, לתיאור שחצנות, גאוותנות או יוהרה. אחד הגיבורים ההיסטוריים הידועים ביותר של חטא ההיבריס הוא איקרוס, שחשב שהוא כל יכול, הגביה טוס הרבה יותר מדי, עד שהשמש המיסה את הכנפיים המלאכותיים שלו - והוא צלל וטבע בים.

 

הרבה יותר מדי ישראלים חטאו בשנים האחרונות בחטא ההיבריס. אטימות וקשי-לב צמחו משיגעון ההפרטה הישראלי, שהביא הרבה כסף לכיסיהם של מעט אנשים, אך הרס את המרקם החברתי שלנו. בהיעדר תשתית חברתית בעלת עוצמה, קשה לראות איך המדינה הזו יכולה לשרוד. כלכלה זה לא רק כסף ורווחים של מיליארדים לבנקים. כלכלה זה פיתוח חברתי, העצמת החברה האזרחית, עידוד עסקים קטנים ובינוניים.

 

כל אלו אינם קיימים היום במשק הישראלי, למרות שפה ושם אפשר לשמוע את קברניטינו משתמשים בכמה מילות ז'רגון שחוקות. הם הבינו, שקונספציה חדשה חדרה לכלכלה הגלובלית תחת השם אחריות חברתית. מבלי להתעמק יותר מדי, הם אימצו מתוכה מספר סיסמאות נבובות, ומיהרו לגייס את הדוברים והיחצ"נים, כדי שיסייעו להם למכור את עצמם כמובילי חברתיות, חמלה, נתינה, הענקה, נאורות וקידמה.

 

הציבור רוצה שקיפות

 

אלא שמי שרוצה להציג את עצמו כמבין אחריות חברתית מהי, אינו יכול להשלות את עצמו, שמעשיו של העומד בראש הצבא של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בשעות הראשונות של המלחמה - הם עניינו הפרטי. בדיוק כפי שכאבי הבטן של חלוץ לא היו עניינו הפרטי, כך גם ההתנהגות הפיננסית שלו. החברה הישראלית עוד לא הבינה בדיוק מהי אחריות חברתית, אבל התחושה המשכרת של שקיפות, גילוי-לב ותביעת דין וחשבון כבר פשטה בה. הרמטכ"ל היה צריך להבין שלהוראת המכירה שלו בבנק היה ריח ציבורי מסוים מאוד, המתפשט במהירות רבה.

 

לפיכך, תגובותיו הנזעמות של חלוץ לחשיפת הביזיון האישי אינן מורידות כהוא זה מחומרת המעשה. הופעתו במסיבת עיתונאים, כשהכנפיים מנצנצות על חזהו, האירה באור חמור עוד יותר את חטא ההיבריס שלו.

 

הגנה לחושף 

 

ועכשיו, לבנק. גם כאן יש כמה אתגרים אתיים לא פשוטים. הבנק ינסה לגלות מי עמד מאחורי ההדלפה המביכה הזו. מבחינת נהלי הבנקאות, הבנק צריך לבדוק את הנושא, כדי לרענן נהלים ולהבטיח המשך קיומה של סודיות בנקאית.

  

סביר להניח, שההדלפה נבעה מפטפוט שגרתי בין פקידים. אין ספק, שכאשר הרמטכ"ל נותן הוראת מכירה של תיק המניות בשעות כה רגישות מבחינה ביטחונית, קשה מאוד להתאפק ולא לרכל על כך עם מישהו, ולו בגלל הרצון להבין מה אומרת החלטה כזו על המצב הביטחוני של כולנו.

 

מי שרוצה שירות בנקאי חתום וסגור בלי סדק וחרך כלשהו, צריך לעבוד מול רובוטים או למצוא את מבוקשו בבנקים השוויצרים. לנו, היהודים, יש דבר או שניים להגיד על הסודיות הבנקאית המושלמת הזו.

 

את חשיפת המעשה של חלוץ אפשר לשייך למשבצת הקרויה באנגלית whistle blower. בעברית, שלא במפתיע, מדברים על "שטינקרים", "מלשינים" ושאר מילות גנאי. מדובר, כמובן, במי שמגלים אומץ אישי ויושרה, כדי לחשוף עוולות, שחיתויות, מנהל בלתי תקין וכו'. למרבה הצער, במקרים רבים הם נתונים בשל כך להתנכלויות של המערכת. בעולם האחריות החברתית יש התייחסות ספציפית להגנה שמצפים מהארגון עצמו לספק לאנשים כאלו, אם רוצים לנקות אורוות ולהיפטר משחיתות.

 

המעשה של חלוץ היה פסול ובלתי הולם בעליל. חשיפתו - גם אם הייתה כרוכה בהגמשת כללי הסודיות הבנקאית - הייתה מעשה ציבורי ראוי. זוהי הדרך שבה צריך גם הבנק להתייחס להליך הבדיקה ולממצאים שיגלה.

 

תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית

 

 

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3290835,00.html

 

http://www.time.com/time/world/article/0,8599,1225882,00.html