זרקור לעורף

עבודות של תלמידי שתי מכללות בצפון מצאו בית חם בגלריות בתל אביב. האם זו תחילתה של נדידת אמנות עכשווית צעירה מאיזורי הספר לעבר המרכז הפיזי והאמנותי?

חודש לפני המלחמה פתחה מירי סילבר, ציירת ובוגרת המכון לאמנות במכללת אורנים, תערוכת ציורים בכפר ורדים. סילבר היתה תצפיתנית בזמן שירותה הצבאי. בתערוכה הציגה סדרת ציורים של נופי דרום לבנון, כפי שנראו בעיניה של חיילת צעירה מבעד לטלסקופ.

 

בפתיחה לתערוכה שמה לב למספר צעירות ערביות שדיברו ביניהן בהתרגשות. כשקשרה איתן שיחה התברר לה ששלושתן בנות של חיילי צד"ל שהוברחו לארץ בילדותן ומול הציורים שלה ניסו לזהות את כפרי הולדתן. שיחה יזומה, שתועדה בווידאו מול הציורים מאוחר יותר, הציגה שאלות על נקודות מבט ובעיקר על יחסי כוחות בין זה שנמצא לזה שמביטים אליו יומם ולילה, מתצפתים.

 

- מפני שזה ההר, זה נראה לי הכפר שלי, עין-אבל, ופה זה רמש, איפשהו...

- בואי, אני אנסה למקם אותך בצורה טובה. הגבול של הגזרה שלי היה ההר הזה, פה זה הר שנקרא... בסיס שנקרא כרכום, אני לא יודעת איך קוראים לו כהר רגיל. אנחנו קראנו לגבעות ולהרים אלה בשמות של בסיסים צבאיים שישבו עליהם.

- היית בתקופה של המלחמה?

- הייתי בתקופה של "ענבי זעם", אם את זוכרת. אנחנו קראנו לזה ענבי זעם, שהיו הרבה הפצצות באזור הזה.

- הייתי קטנה, אני לא זוכרת.

- כן, טוב, בסדר, זה לגיטימי וגם טוב שאת לא זוכרת.

- פה ישנו כל הלילה כשבאנו לכאן.

- באמת?

- כן, היה גשם ואמא שלי לקחה שקיות ניילון ושמה עלינו שלא יהיה קר. יכול להיות שהיה לי קשה לראות את זה. אבל עכשיו לא יודעת. זה רק גורם לי עוד לחשוב על לחזור. איך לעשות את זה להיות שם עוד פעם.

- היית רוצה לחזור לשם?

- ברור.

 

מירי סילבר. נופי כפרים שקטים

 

זהו חלק מתמליל עבודת הווידאו של מירי סילבר, אחת משבעה משתתפים בתערוכה קבוצתית בקלישר. "השיחה" נשמעת כרקע לפעולת המצלמה של סילבר, הסורקת את הנוף הנשקף מעמדה על הגבול, באותו מבט בולש של תצפיתנית, המביטה אל הנוף מבעד לעדשות טלסקופיות, בחשד. אותם נופי כפרים שקטים מופיעים בציורים בחלל הגלריה, כשמבנה דמוי הטלסקופ הצבאי מכוון אליהם.

 

מקום לתפיסות עולם מרוחקות 

אחת השאלות שעלתה בחריפות בזמן המלחמה, נגעה ליחסים בין מרכז לפריפריה. הכינוי "עורף", שהודבק לשליש משטח הארץ, הפך אוכלוסייה גדולה למרכז זמני לשיח שעלול לגווע באותה מהירות בה הופיע. הזרקור שכוון לעבר התרחשויות בוערות בשבועות האחרונים לא האיר את כל המקומות. למשל, כל מסיימי המחלקות לאמנות במכללות השונות, שהמלחמה עצרה אותם על סף הצגת פרויקט הגמר שלהם.

 

תלמידי המכון לאמנות באורנים, אחרי שהתאוששו מההלם הראשון, העמידו תערוכת גמר גדולה ומרשימה, בעיקר הצבות בחלל. התערוכה, באצירת ענת גטניו ועמי לוי, נפרשת על פני מספר רב של חללי תצוגה באורנים ומתאפיינת, בעיקר, בייצוג של מגזרים ומגזרי מגזרים בתרבות המקומית. בתוך מסגרת הקודים של אמנות עכשווית, נפתח בתערוכה מקום לשפות ולתפיסות עולם מרוחקות ומנוכרות.

 

אמנות עכשווית צעירה, שנעשית מחוץ לערי המרכז, הולכת ותופסת תאוצה בשנים האחרונות. אפשר להניח שייפתח מהלך של נדידת אמנות בין איזורי ספר לגלריות ולמוזיאונים במרכז, בדומה לתהליכים גלובליים שמתרחשים בתנועה מתמדת.

 

שבעת האמנים המציגים בקלישר בתל אביב הם בוגרי אורנים משנים קודמות והם מציגים עבודות מהתקופה שלאחר הלימודים. לובנה נוואטחה יצרה בחלל הכניסה דימוי של כנסייה: שורות סדורות של ספסלים לבנים המונחים על רצפה מרופדת שכבה עבה של קמח מבהיק. על משטח פחם שחור הצמוד לקמח מתחוללת דרמה, כבושה היטב בתוך שפה מינימליסטית גראפית, של דימוי צלב מתפרק.

 

שוש טוויטו. פעולה עמלנית של שחזור

 

באותו חלל נמצאת הצבה של שוש טוויטו, שהעמידה שני קירות של לולי עופות ריקים. מהצד, לכל גובה הקיר, תלתה טוויטו יריעת רשת גדולה שלתוכה נשזרו נוצות עופות בגוונים שונים. הגוף המושתק, שנחשף לאכזריות ולהמתה, חוזר ועובר מטמורפוזה בפעולה עמלנית של שחזור. שלומי ללוש מציג סדרה של דיוקנאות אישיים מול מראה, בציורי פחם ובעבודת צבע אינטימית ועשירה בפרטים, מצוירת על גבי קרטון גלי ששוליו חשופים.

 

פטמה אבו רומי מציירת באקריליק עבודות פיגורטיביות ומדביקה להן קישוטיות של חרוזי זכוכית. העבודה שלה עוסקת בקשרי משפחה דרך ציור סימבולי, בתיווך בין איקונוגרפיה נוצרית "גבוהה" לציור עממי. אורית סוברנו ושרה לוי מצלמות את עצמן בסצנות מבוימות הלקוחות מהציור המודרניסטי, אולימפיה שרועה על הספה בגרסת הארד-קור.

 

אחד הקולות היותר מושתקים

קבוצה אחרת, של ארבע בוגרות המחלקה לאמנות במכללת תל-חי, מתארחת בגלריה הקיבוץ. שולמית בן-אהרון בנתה קיר שבתוכו נפתחים חלונות לארבעה מסכי LCD קטנים. כל אחד מהם מציג בלופ פעולה מינורית: גוף צף בצילום תת מימי, יד פורטת על נבל, חמש דמויות בג'ינס זוחלות על פני האדמה בתוך מטע פורח. עבודת וידאו שהרבה חשיבה הושקעה בבימוי שלה. התחביר שלה נראה לא מובן, אבל מורגשת בו החלטה. הוא נחווה כמו שפה פנימית שיש לה רציונל משל עצמה.

 

יערה זאבי יצרה טורסו גדל מימדים של אשה הרה מפוליאסטר שקוף, מוגבה על עמוד רומי מאותו חומר. למרגלותיו זוחלים עכברים/זרעונים לבנים ביציקות גבס. הנוכחות של הגוף בחלל מעיקה בריקות המתה שלה. ג'יהאן ג'ובראן תלתה מהתקרה צנצנות זכוכית ובתוכן בלונים לבנים מנופחים. הצנצנות, התלויות על חוטי ניילון דקים, נראות צפות בחלל הגלריה. על גב כל אחת מהן אותיות וספרות שאינן מצטרפות למובן, וגרף דק ואדום המסתיים בקו ישר. על כל תווית מודפס "Produced in Israel". פלטות הצבעים של ג'ובראן ערוכות על הקיר ממול. הטקסט "אני ערבייה, אז מה?" מופיע על גבן בגרסאות שונות.

 

ג'יהאן ג'ובראן. "אני ערבייה, אז מה?"

 

החיבור של "אשה" ו"ערבייה" הוא אחד הקולות היותר מושתקים בחברה הישראלית. מול נוכחות גדולה המייצרת קול ייחודי בשתי התערוכות האלה, למשל, מעטות בלבד חודרות מאוחר יותר לתודעה של צרכני האמנות כאן. חלקן מגיע במסלול אחר אל צרכני אמנות בארצות ערביות. בסצנת האמנות הפלסטית עוד המקומית עוד לא בשלו התנאים ללורנה סימפסון או מונה חאטום מהגליל. כדאי לבדוק פעם מה הכוחות שלא מאפשרים לזה לקרות.

 

 

"צעד נוסף", הגלריה ע"ש רחל וישראל פולק (קלישר) מארחת את המכון לאמנות באורנים. אוצרים: דורית רינגרט, עמי לוי

 

"חומרים מקומיים", גלריה הקיבוץ מארחת את המכון לאמנויות תל-חי. אוצר: עודד חי