לשאלתי האם קהל הסועדים מתנהג שונה לאחר הפסקת האש, עונה נגה שהיא שלדעתה אי אפשר ללחוץ על כפתור "הפסקת אש" ופתאום הכל בסדר. "יש תהליך שכולם צריכים לעבור ואנו עדיין רחוקים ממצב של שיגרה. המקום עדיין לא עובד ככפי שעבד בתקופה המקבילה אשתקד. הכביש ריק ורק כמה אנשים שצריכים לקחת אוויר באים לאכול - זו עדיין לא שגרה מבחינתי".
נוגה מתארת רגעים מהחודש שעבר עליה בג'עוני: "התמונות שאני אנצור מהמלחמה הן אלו של החיילים שבאים לאכול - ללא כל קשר לדרגותיהם, כולם ללא יוצא מן הכלל מחפשים את אותו הדבר: אמא, חברה, אישה או בת - מישהי לדבר עימה. אותן הזדמנויות חטופות שלי לדבר עם החיילים, רגעים שבהם אתה רואה אנשים שמתגעגעים, שקשה להם, ולעיתים כאלו שבאמת מפחדים - אלו הרגעים שאני אזכור מהמלחמה הזו".
"הרצון לאכול בשר היה מדהים", מצחקקת נגה - "כולם רצו כל הזמן רק סטייקים והמבורגרים ופשוט לא עמדנו בקצב. ניסינו להפוך את המנות שלנו ל"משפחתיות" והכנסנו מנות חדשות כגון צלי וגולאש, כי אנשים כל הזמן ביקשו את מה שלא הופיע בתפריט. ללא ספק היה קונסנזוס בקשר למרק עוף אמיתי וביתי אז הכנו מרק כזה של אמא, מהסוג שאתה לוגם אותו ו"מתנחם", והיו עוד המון בקשות של האנשים למאכלים שיזכירו להם את הבית והשתדלנו באמת לגוון כמה שיותר".
נגה מסכמת את המלחמה מהזווית שלה במילה אחת והיא "בשר" ומוסיפה עם חיוך עייף כי "אם היינו מעלים על שפתותינו את המילה "כריך" לאור העובדה שאנו מגישים כאן ג'בטות הכורעות תחת הררי בשר, היינו נתקלים במבטים עצובים ומתחננים שלא נזכיר את המילה הזו - כריך היה הדבר האחרון שהסועדים ביקשו לראות כאן בג'עוני או בכל מקום אחר.