יש מי ששומר עלינו

ממרום 62 שנותיו אושיק לוי כבר לא מתרגש ממלחמות ("ודאי וודאי שיהיה בסדר"), לא מאמין בגלגלצ ("אם אתה לא בפלייליסט, אויה-אויה, אתה לא קיים"), ולא מוכן לצחוק על חברו חנן גולדבלט ("ואם הוא יצא זכאי, מה תגידו?"), אבל שמח לגלם את הרמטכ"ל הכריזמטי של "השיר שלנו" ("כותבים אותי מאוד מצחיק"). מה נאמר, שרמנטי כתמיד

את אושיק לוי ראיינתי פעמיים. זה לא היה נדיר כל כך, אלמלא הפרידו פחות מ-30 שעות בין הפעם הראשונה לשנייה. אין טעם להלאות אתכם בפרטים, אבל טוב שתדעו שאחת לכמה זמן מתממש הסיוט של כל עיתונאי: הטייפ לא מקליט.

 

לוי הוא בדיוק מסוג האנשים שחי בשלווה את ההווה, אבל עדיין מלא הערכה וסוג של געגוע רומנטי לתקופה בה מילים נכתבו על נייר ושירים הוקלטו על ארבעה ערוצים. "נו, סמדר, זה הדור שלך", הוא סונט בי כשאני מנסה לשחזר יחד איתו את הראיון ומנסה להבין איפה טעיתי ומה שכחתי, "את צריכה לדעת".

 

"זה לא כל כך אני, הסמכותיות הזאת, אבל מצאתי את החיבור שלי לדמות". אושיק לוי בתור הרמטכ"ל דובה קידרון (צילום: אוהד רומנו)

 

נחזור ליום קודם, בו אני נכנסת בפעם הראשונה למשרד של לוי באשכולות, העמותה להגנה על זכויות מבצעים. הדבר הראשון שהוא רואה אצלי זה מה שהוא קורא לו "כל הט"ו בשבט הזה". ובזה הוא מתכוון לקעקועים, שיער צבעוני וכל דבר שמקוטלג תחת "שיגיון נעורים", וזה למרות שאת גיל 30 אני כבר רואה מהצד של הבוטוקס. לוי, מפסגת 62 השנים שהוא ממנף בקלילות שרמנטית ("כבר עברתי את ה-62. את לא כועסת, נכון?"), עושה עבודה טובה בלשכנע אותי שבאמת היה שם די שמח לפני שנולדנו. "אני מקווה שיקליט לך", הוא מקבל אותי בפעם השנייה ומניד ראשו מול הטייפ. "מגיעה פעמיים עם אותו מכשיר הקלטה שלא ברור אם הוא עובד או לא".

 

אם הייתי קצת יותר צעירה, כנראה שהייתי מצדיעה בכניסה ובודקת שהחולצה שלי בתוך המכנסיים. אבל בשבילי לוי הוא "בלדה לשוטר אזולאי" ו"חוזה לך ברח" ואפילו "בלי סודות". מגיל מסוים ומטה, לעומת זאת, לוי הוא קודם כל הרמטכ"ל. דובה הרמטכ"ל. מצד שני, יש את לוי שהוציא אלבום שהפיק לו אדם גורליצקי (הבן של), עם שיר שכתב לו אביב גפן, ושרק לפני כמה שנים שיתף פעולה מוזיקלית עם אסף אמדורסקי. כלומר, יש לו חיבור עין בעין גם עם הדור הצעיר. והנה, למרות שהוא מעריך מאוד את הדור הזה ואת הקונספציה המוזיקלית שלו, כששומר המסך של לוי מנגן מוזיקה קלאסית הוא מזכיר לי שמאז בטהובן ומוצארט לא קמו כבטהובן ומוצארט. "עברו איזה 200-150 שנה מאז, לא? כבר היה צריך לקום מישהו, אבל לא קם מאז יורש לאף אחד מהם".

 

אתה מבין את הדור הצעיר?

 

"בטח שאני מבין, אני עובד איתו. אבל זה דור שהכל אצלו הרבה יותר זריז, אינסטנט. בכל תחום. פעם היית הולך לספרייה בשביל ליצור או לדעת, היום בלחיצת כפתור הכל פתוח. פעם היית צריך לבוא עם הנגנים לאולפן ולשמוע עיבוד שנעשה תוך כדי עבודה על שיר, היום במחשב אתה עושה כל מה שאתה רוצה. עוד מעט לא נצטרך בכלל לשיר".

 

וזה רע?

 

"אני לא יודע. אני יודע שאני מאוד מחובר לנאיביות, לתמימות ולצניעות. את הילדים שלי תמיד חינכתי לביישנות, שהיא תכונה יפה בעיניי, והם כולם יצאו רומנטיים נורא. לא יעזור, אפילו קצת חולני".

 

בתקופתך זה היה אחרת.

 

"התקופה של התמימות והנאיביות היתה... זה שאתה נוסע עם בחורה שנתיים ממופע למופע במשאית עד שאתה מעז להחזיק לה את היד, האינטימיות של היום היא הרבה יותר מהירה וזריזה".

 

מתגעגע?

 

"לא, אני לא בעניין של נוסטלגיה, אבל זאת היתה תקופה נהדרת ועברתי הרבה חוויות שלא כולם עברו. ישבתי עם אלתרמן בכסית, ראיתי בהופעה את ג'ימי הנדריקס, את הרולינג סטונז, את הביטלס באבי רוד...".

 

לפני כמה שנים, כשאנשים ברחוב התחילו לסנן אל אושיק לוי מילים לא יפות ("אמרו לי, 'אתה מתחיל עם החברה של אחותך, יא חרא! אתה לא מתבייש?'"), הוא התחיל להפנים את הכוח השואב של הטלנובלה. את הדמות של מייק ב"לגעת באושר" הוא החליף בדובה הרמטכ"ל הרגיש, אבל זה לא אומר שההערות ברחוב נפסקו. "עכשיו הם אומרים לי 'אתה מתעסק עם השלישה שלך! לא יפה, אתה נשוי!'. אנשים נכנסים לזה, זו ממש מציאות חלופית בשבילם. לפעמים אני יוצא עם המדים מהאולפן, ואז מגיע הדאבל-טייק הזה של המבט, לוקח להם שנייה ואז הם מתחילים לשאול אותי מה קורה בצפון ומה יהיה עם המצב".

 

מה באמת יהיה עם המצב? אתה נראה לי בחור שמבין.

 

"ודאי וודאי, יהיה בסדר, מה זאת אומרת. מוכרח להיות בסדר".

 

מוצא חן בעיניך התפקיד הזה, הא?

 

"כשיואב צפיר אמר לי שאני הולך להיות רמטכ"ל זה כבר מצא חן בעיניי. זה לא כל כך אני, הסמכותיות הזאת, אבל מצאתי את החיבור שלי לדמות. למשל משפטי מפתח כאלה שאימצתי".

 

איזה למשל?

 

"או, אז ככה".

 

כן..?

 

"זה המשפט. 'או, אז ככה'. או למשל 'אם אתה רוצה להיכנס לפרטים, אז אנחנו נברר את העניין'".

 

אין לך מושג איך רמטכ"לים מדברים.

 

"מה זאת אומרת אין לי מושג? עברתי כמה רמטכ"לים בימי חיי, אני רואה גם איך הם מדברים בטלוויזיה, אני משלב בין זה לביני ויוצא דובה".

 

ואתה מבסוט מאיך שכותבים לך אותו?

 

"כן, כותבים אותי מאוד מצחיק".

 

אתמול אמרת שהצחיק אותך משהו בקשר לאיזה שיר.

 

"כן, באחד הפרקים אני מכין מסיבת יומולדת לאשתי, לילי, ואני אומר לשוקי הבימאי 'תשמע, אני חשבתי לשיר את 'בלדה לשוטר אזולאי'. אז הוא אומר לי 'אתה דובה הרמטכ"ל, זה לא מתאים לך, צריך זמר עם רגשות'. ואני אומר לו 'למה, אני מרגיש כאילו שרתי את השיר הזה המון שנים'. בסוף שרתי לה את 'לילי צלצלי לי', שזה מ'בלי סודות'".

 

זה מצחיק גם בפעם השנייה.

 

"אז את קליינטית ממש טובה".

 

לוי הוא מאמין גדול בשימור תרבות. מהכיסא שלו כחבר הנהלה באשכולות הוא היה רוצה לראות קצת יותר כבוד ליצירה הישראלית, והקול שלו מתמלא ערגה כשהוא מספר לי על בית קפה אחד שהצרפתים משמרים כי סארטר היה יושב שם קבוע ויורד על איזה אספרסו בין מחשבה פילוסופית אחת לשנייה. "ואנחנו מה? יפה ירקוני או שושנה דמארי זכרה לברכה יכלו בשנים האחרונות למלא את היכל התרבות? אולי רק בערב שעושים לכבודה".

 

ובזה את מי נאשים, את החינוך?

 

"אני חושב שכן. אולי זה גם קשור לעובדה שהכל זמין יותר היום, אז לכל דבר יש תאריך תפוגה קצר. פעם שלאגר ברדיו היה מחזיק חודשים, היום בקושי שבועיים. ואם אתה לא בפלייליסט של גלגלצ, אויה-אויה, אתה לא קיים".

 

בוא נפתח את זה באמת. קראת מה אמרה חווה אלברשטיין ב"הארץ"?

 

"זה די נכון. תשמעי, אני לא יכול לבוא בטענות אל גלי צה"ל, משמיעים אותי, אבל בעיקר את הדברים הקלאסיים. דברים חדשים משמיעים פחות ואני חושב שיש מקום ליותר. אני מסכים שלא יכול להיות שעשרה חבר'ה צעירים שהטעם המוזיקלי שלהם מאוד מאוד קטן - כמה יכול להיות לבחורים בני 20-19 - יקבעו גורלות של זמרים".

 

מה עם המוזיקה שלך?

 

"הוצאתי לא מזמן אלבום 'אדם אומר שירו בשקט', שאני מופיע איתו, ויש איזה פרויקט שאני זומם עליו כבר שנתיים, חומר של זמר פלמנקו ספרדי, באבו סיגלה, שמשלב את זה עם ג'אז קובני ואני רוצה לתרגם את החומר שלו לעברית. הבעיה היא כרגיל בהמרה. למצוא את הטקסט העברי שיישב הכי טוב. זה לא בדיוק תרגום אלא יותר העברה של התחושה וההרגשה, כי המילה הכתובה מאוד מאוד חשובה לי לאורך כל העשייה המוזיקלית שלי".

 

אתה כותב בעצמך?

 

"אני עובד על זה עם הבן שלי, ואז אפנה לכותבים שאני מאמין שיעשו את זה טוב ממני ואני אעזור להם".

 

ועכשיו, כשאתה חוזר לתודעה אחרי תקופה של...

 

אופס. כנראה שעשיתי משהו לא נכון, כי הפנים היפות של לוי מתעננות בפעם הראשונה בראיון והחיוך השרמנטי שלו מתפוגג. בהמשך אני לומדת שאם אני ממש רוצה לעצבן את הרמטכ"ל לוי, כל מה שאני צריכה הוא להגות את המילה הזאת, שגורמת לו לרצות לחזור הביתה, לעמוד מתחת לטוש ולשפשף את עצמו ממש חזק. קאמבק. "למה חזרתי? עוד פעם הקאמבק הזה?", הוא מקשה. "זה קאם ובאק, ואני לא הלכתי לשום מקום, אני פה כל הזמן. זה רק בארץ ככה, רק פה אם יומיים אתה לא בטלוויזיה או כתבו עליך, כבר שואלים לאן נעלמת. לא נעלמתי, זאת מדינה קטנה והקצב פה מהיר מאוד. העליות והמורדות במקצוע הזה חריפות, ואני משתדל לשרוד את התקופות הקשות ולהמשיך הלאה".

 

איך שורדים?

 

"אני עושה מגוון דברים - ילדים, טלוויזיה, הצגות, עכשיו מתוכננים לי שני מחזות לחודשים הקרובים, 'ג'פטו' לילדים ומחזה למבוגרים. אבל פה גם מקטלגים אותך ולא נותנים לך את החופש לעשות כמה דברים במקביל".

 

הילדה שרואה "השיר שלנו" תקנה אלבום של דובה הרמטכ"ל?

 

"תתפלאי, אבל גם הדור הצעיר מכיר את המוזיקה שלי. אני רואה את זה בהופעות. למשל כשהופעתי עם מטאפיקס, שלקחו את הפתיח המוזיקלי של 'חוזה לך ברח' וזה מאוד מצליח. כשהם באו לארץ הופעתי איתם ומהקהל צעקו לי 'דובה אתה מלך', ואז צעקו 'חוזה לך ברח, אחלה שיר'".

 

בעקבות שיתוף הפעולה הזה התגלע איזה סכסוך עם שלום חנוך, שהלחין את השיר, אפרופו זכויות יוצרים ומבצעים. "על כל אי ההבנות האלה אחראים עיתונאים שכותבים לפעמים דברים מרושעים, מרוע לב או מחוסר ידיעה, וגורמים לכל מיני אי הבנות ואי דיוקים כי הם לא עשו שיעורי בית. אז כולם בטוחים שקיבלתי מיליון דולר על החשבון. לא ראיתי גרוש מזה עד היום, זה נעלב וההוא נעלב, בסך הכל אני מקווה שהדברים חזרו למסלולם הטבעי".

 

כשאנחנו נכנסים לחדר הישיבות של אשכולות לוי סוגר את הדלת, שנענית לו כמעט עד הסוף, חוץ מחריץ קטן שדרכו אפשר לראות אותנו מבחוץ. "את רואה? את בטוחה", הוא מצביע על הרווח הקטן, ואני נזכרת בחבר טוב של לוי, חנן גולדבלט, שאת השנה האחרונה כנראה שהיה מעדיף לשכוח. גולדבלט, שמלווה את לוי עוד מימי שלישיית התאומים, נאלץ עכשיו להמתין למשפט בפרשת ההטרדה המינית המסוקרת. מתוקף היותה של "השיר שלנו" סדרה הזויה שפה ושם מפלרטטת עם המציאות, השתרבבו אליה גם כמה סצינות שמרמזות באופן פארודי לפרשייה. את אושיק לוי, בלשון המעטה, זה לא כל כך הצחיק.

 

לוי עשה כל מה שאפשר לו קו הטלפון שלו. כשאדיר מילר ו"משחק מכור" שילבו את גולדבלט ברפרטואר שלהם, הוא התקשר וביקש שירפו. "צלצלתי לכולם וביקשתי, לא תמיד זה עזר", הוא נאנח. "אתה מתעסק בחיים של בנאדם. מילא, היה משפט, תכסחו אותו, רדו עליו. אבל על מה אתה מדבר? על ספקולציות?".

 

מה עם סדרת הבית שלך? היתה שם סצינה עם מחזה בשם "מי שחנן", וגם שם הופכים את זה לדאחקה.

 

"על הסצינה הזאת אני בכלל שמעתי רק בדיעבד, אחרי שחנן התקשר אליי. אני חושב שזה ממש לא לעניין, לא הסכמתי לקחת חלק באף סצינה שנגעה בזה, ועשיתי כל מה שיכולתי כדי שיעזבו את העניין".

 

זאת התכתבות עם המציאות.

 

"זה עובר את הגבול וזה מיותר. הבנאדם לא נשפט, וכבר תלו אותו בכיכר העיר, כבר עשו לו לינץ', ועוד חברים למקצוע כביכול. וחנן עוד היה הבימאי של יואב צפיר! הוא עוד יותר נעלב".

 

איך צריך היה לטפל בזה?

 

"פשוט לעזוב את זה, לא לטוב ולא לרע. זה מזיק לו, הרי זה לא יעזור, גם השופטים הם בני אדם והם קוראים והם שומעים. ואם הוא יצא זכאי, מה תגידו? שסתם פגענו ולכלכנו? תבקשו סליחה?".

 

אז זה לא הצחיק אותך.

 

"קשה להצחיק אותי, אבל כשיש ממה, אני צוחק. הגששים מצחיקים אותי, שייקה אופיר מצחיק אותי, עמיקם לוי מצחיק אותי על הסט, גם אושרי כהן חמוד. זה מקליט לך? כי מחר אני לא פנוי".