אילו הייתי גורילה, זה היה בדיוק הזמן להלום באגרופים קמוצים על חזה ענק ושעיר ולפרוץ בשאגת ניצחון אדירה. פקחתי את העיניים, דמיינתי תזמורת ענקית ניצבת למולי, מה זה ענקית - הפילהרמונית כולה עמדה שם, על שלל נגניה, מנגנת מוזיקה מינורית נעימה. כל המושכים בקשת והנושפים למיניהם תלו בי מבטי הערצה, האיש שמאחורי תופי הענק קרץ לעברי קריצה רבת משמעות. חייכתי אליהם, "תודה, תודה".
שוב פניתי לכיוון בת הזוג, בחרתי בכפיות. הושטתי יד וחפנתי במבי אחד. "היה לך נחמד?"
הצטנעתי. "מממממממ", השיבה והסתובבה לעברי, מחייכת בעיניים עצומות. חשבתי שלא יכול להיות דבר נפלא יותר לעשות בשבת בבוקר. בעוד אני שוקל אם לשקוע בנמנום קליל או לצאת להפלגה נוספת בתוך ים של אהבה, היא ליטפה את פניי. "בוא נישן קצת", לאטה לי, "אתה זוכר שאנחנו מוזמנים לצהריים אצל אמא שלי. היא הבטיחה להכין את הדברים הכי טעימים לך, ואני רוצה שתגיע מאושש ומלא כוח".
אגרוף בפניי היה פחות מהמם מהבשורה הזאת. צהריים? היום???
"נשמה", לחשתי לאשתי, "אבל את יודעת, היום שבת, דיברנו על זה כמה פעמים, אני והחברים נפגשים בבלומפילד, רואים משחק של הקבוצה שלנו ואחרי זה ממשיכים לבולגרי לאכול, זה מנהג של שנים ו..."
הפנים המחוייכות שלה נעלמו ביעף, מבט נוזף-משהו הופיע שם.
"בלומפילד? חברים? רפי, אנחנו נשואים ארבעה חודשים, כשמתוכם בילינו שלושה וחצי בטיול ארוך בדרום אמריקה. זו השבת הראשונה שלנו בארץ אחרי נדודים ארוכים ואתה חושב לי על בלומפילד?" הפרצוף הנוזף התחלף במבט עצוב, מלווה בעיניים מלוחלחות.
הכנרים ניגנו רקוויאם להתעלסות
"אבל", ניסיתי לומר ושתקתי. חזרתי לתנוחה הגבית, הבטתי לעבר התזמורת. הם עמדו שם, המתופף הביט בי במבט מאשים, חלק מהכנרים עסקו בתחיבת כלי הנגינה שלהם אל תוך המארזים, מגניבים אלי הסתכלויות כועסות משהו, השאר ניגנו רקוויאם להתעלסות. "את יודעת אנחנו באמת עושים את זה שנים, וזה שבת, כן, שבת, לא כדורגל וארוחת שחיתות אצל הבולגרי ביפו, וזה נורא חשוב לי..."
ניסיתי להתקרב ולחבק שוב, אבל צמד הבמבים הסתתר בין זרועותיה וסירב להיחפן. דמעות החלוץ שלה נשטפו על ידי זרם גדול ומשכנע יותר.
ההפלגה שפינטזתי עליה נדחתה עקב מזג אוויר סוער, ואני נרתמתי למלחמת פיוס שכללה את כל כלי הנשק שלי. גייסתי בצו שמונה את המובחרות שבהתנצלויות שלי, ביקשתי, התחננתי, ליטפתי, נישקתי. כשהתפזר סופסוף עשן המלחמה נראה שהגענו להסכם שהעלה שוב חיוכים על שפתותינו.
אני קיבלתי אישור ללכת ולצפות במשחק עם החבר'ה, ומיד אחר כך אני שם את פעמי לעבר בית הוריה, לארוחת הצהריים הטעימה שאמ'שלה הכינה. "נו", חשבתי, "צריך לוותר קצת". חשבתי על בני ודוד ויוסי יושבים אצל הבולגרי וזוללים מהקבב הנפלא שהוא מכין, אוחזים ביד אחת קציצת קבב נוטפת שומן שניחוח כבש עולה ממנה, ביד השניה טובלים פיתה טריה בתוך צלחת טחינה אסלית, נושכים בצל, מכרסמים פלפל חריף, ואני...
"אגב", שאלתי את הפנים שחזרו להיות שמחות, "מה אוכלים אצל אמא שלך?"
"אתה באמת לא יודע? קבב מבשר טחון של כבש, קבב אמיתי מיוחד, עם טחינה וסלטים, זה הספציאלטה שלה..."