שובם של הנודניק והקלפטע

לחמו בה, לעגו לה, ניסו להיפטר ממנה. אסרו על אמנים להתבטא בה והיכו את דובריה. היידיש, לשונם של יותר מעשרה מיליון דוברים לפני מלחמת העולם השנייה, הפכה תוך פחות מיובל ללשון נכחדת – לא עוד. רשימה עם חדשות משמחות

מספרים כי שרת התרבות של יוון, כשביקשה לשדל קהל תורמים זר לסייע לשימור אוצרות התרבות של ארצה, נעמדה על דוכן הנואמים, הישירה מבט והחלה לדקלם: "מטאפורה, דמוקרטיה, דיפלומה, אלגוריה, מלודיה" – המסר היה מובן: יוון היא ערש התרבות האירופית, ושכיות החמדה שלה הן לא רק עניינם של היוונים, אלא של העולם המערבי כולו.

 

עם יידיש זה כנראה לא היה עובד. לא הייתי מעלה על דעתי לעמוד, נניח, מול מליאת הכנסת ולומר בקול חגיגי: "נודניק, יאכנע, שלוך, קלפטע, לוקשן‭."‬ זה לא היה עובד, לא משום שיידיש אינה שפת תרבות, נהפוך הוא. יידיש היא הלשון שבה הפכו היהודים להיות מודרנים, "בני תרבות" במובן המערבי של המילה. ביידיש נכתבו יצירות מופת מופלאות, הזוכות להערכת הביקורת בעולם כולו. סופר יידיש, יצחק בשביס-זינגר, זכה בפרס נובל ‭,(1978)‬ והוא רק אחד משורה של יוצרים מעולים. אולם המשקע התרבותי של מלחמת הלשונות, של מחיקת היידיש מפני העברית, עודנו נוכח, והמילים השאולות מן היידיש בעברית מעידות על היחס המזלזל והמנמיך שהשפה זכתה לו במשך שנים.

 

נשק ההגחכה

 

טרם קום המדינה פעל כאן גוף בשם "גדוד מגיני השפה העברית",‬ שמנע הקרנת סרטים ביידיש, ואף נהג "לפוצץ" כנסים שהתקיימו ב"ז'ארגון".‬ במקרה אחד מפורסם, ב‭,1928-‬ הסתיימה התקפה אלימה על כנס יידי בהבהלתם של שלושה פצועים לבית החולים. גם לאחר חורבן המרכז היהודי באירופה לא שכך ריב הלשונות. בעשור הראשון לקיומה של המדינה נאסרה הופעתו של עיתון יומי ביידיש ונמנע מאמנים ישראליים להופיע בשפה זו.

 

יידיש, לשונם של יותר מעשרה מיליון דוברים טרם מלחמת העולם השנייה, הפכה תוך פחות מיובל ללשון נכחדת. בבריה"מ היא נתפסה כאויב, וסופריה נרצחו בזה אחר זה. בארה"ב הפנה לה דור הבנים עורף, והיא נידונה להפוך לשריד נוסטלגי ריק מתוכן. בארץ נלחמו בה, כאמור, באמצעות החוק ובנשק אלים לא פחות – ההגחכה.

 

אך כל זה הינו נחלת ההיסטוריה. נראה כי היום, שיח הקיפוח הנוגע ליידיש כבר אינו רלוונטי. אין מגחיכים עוד את היידיש, לא רק משום שהיא זכתה ל"רהביליטציה",‬ לניקוי מאשמה, אלא משום שגדל בארץ דור אשר לא יבין על מה הבדיחה. היידיש אינה נוכחת במרחב הציבורי, ולכן גם אינה מצחיקה. הבדחנים אינם זקוקים ליוד הרכה ולאינפופים. אלה אשר פרנסתם על הלעגת האחר פנו כבר מזמן להיטפל לריש המתגלגלת של דוברי הרוסית.

  

בעברית מצוי קורפוס נכבד ביותר של תרגומים מעולים מיידיש. מי שמעונין יכול לקבל תמונה מקיפה של ספרות יידיש בלי להזדקק לשפה. אף על פי כן, קשה שלא להתרשם שהמפעל התרגומי לא הצטבר לכדי מאסה קריטית, וספרות יידיש עדיין אינה חלק ממחזור הדם של הספרות העברית המודרנית. יתר על כן, דומה כי המבקש לכתוב על ספרות יידיש צריך לעשות זאת כאילו הוא מגלה אותה מחדש. דומני, כי לפחות עבור בני דורי, היידיש הינה לעולם קרובת משפחה לא מוכרת, איזו דודנית רחוקה ואקסצנטרית, אשר לעולם אינה מוזמנת אל שולחן הארוחה.

 

להתגדר מפני המודרנה

 

ספרות היידיש המודרנית תחומה לתקופה של כמאה אחת – משנות ה‭60-‬ של המאה ה‭19-‬ ועד לדעיכתה במחצית השנייה של המאה ה‭.20-‬ פרק זמן קצר מאוד אך הרה גורל. ביידיש נקרעו היהודים זה מעל זה ונפוצו לרחבי תבל. ספרות יידיש הפכה כלי ביטוי לנופים החדשים שבהם התיישבו היהודים – בארצות הברית, בדרום אפריקה, בארגנטינה, בקובה ובסין. ביידיש הפכו היהודים להיות חילונים גמורים – סוציאליסטים, קומוניסטים, מרקסיסטים ואנרכיסטים. ביידיש הפכו גם חלק מהיהודים החרדים להיות אדוקים מאוד. למעשה, זוהי הפונקציה היחידה שאותה ממלאת השפה עד היום, לשון שבה מתגדרים ציבורים מסוימים מפני השפעות המודרנה.

 

יידיש היא הלשון שבה התענו היהודים בעת הרדיפות, הפוגרומים והשואה. זוהי הלשון שבה ביטאו יהודי מזרח אירופה את כמיהתם לציון, וזו גם השפה אשר התקבלה על החוגים האנטי-ציוניים. בקיצור, קריאה בספרות יידיש הינה, מעל לכל, הזדמנות חד פעמית להתבונן אל תוך איזה מגדל בבל, קליידוסקופ יהודי חד-פעמי, רגע אחד לפני שהתפרדה החבילה ונפזרה לעשרות מרכיביה.

 

ספרות יידיש מודרנית היא שיקוף של אותו רגע שלפני המפץ. ספרות של מי שחצוי בין שני עולמות, של הגירה – אינטלקטואלית וגיאוגרפית כאחד. י"ל פרץ היטיב כל כך לתאר את ההווי החסידי, משום שהוא גדל כבר בעיר, בין פולנים. שלום עליכם כתב על כתריאליבקה, אך התגורר בערים הגדולות – אודסה, קייב, ניו-יורק. הקולות הגדולים בספרות היידיש האמריקאית, יעקב גלטשטיין ויצחק בשביס זינגר, הצטיינו בכתיבה מתוך מבט לאחור, החף מכל שמץ נוסטלגיה או סנטימנטליות.

 

יידיש אינה בשום אופן הלשון היהודית היחידה, וכמובן, לא הייתה מעולם הלשון היחידה שבה דיברו היהודים. במשפחתי שלי דווקא הפולנית היא ה"לינגווה פרנקה",‬ השפה המאחדת בין כל פזורות המשפחה. עבורי הפולנית היא ה"מאמע לשון",‬ כשם שעבור ישראלים אחרים זוהי הרוסית, או הערבית, או הלדינו. יידיש איננה, כמובן, הלשון היהודית היחידה, אולם עד לעת האחרונה ממש, היא הייתה הלשון שבה דיבר רוב העם היהודי. במובן זה לא קם, וכנראה גם לא יקום, ליידיש תחליף.

 

קבלת פנים אוהדת 

 

עבור המבקשים להתרשם מאופיה הרבגוני של תרבות יידיש החל באחרונה להופיע כתב-העת "דווקא",‬ העוסק ב"ארץ יידיש ובתרבותה",‬ דהיינו בתרבות יידיש במובנה הרחב ביותר – ספרות, קולנוע, מוזיקה – אבל גם בחיי היומיום של יהודי מזרח אירופה. לצד פרק מתורגם מרומן של יעקב גלטשטיין מופיע בו מאמר על "הנסיך הקטן" ביידיש, ומעט אחריו מתכון לבורשט דובדבנים. הפנינה שבגיליון הינה ללא ספק הקומיקס "מלופולסקה" של ירמי פינקוס, המתאר באופן אינטימי ורגיש מסע לפולין מעיניו של יליד תל אביב, אותה הוא מכנה "השטעטעל הראשון על חוף הים התיכון".‬

 

גיליון ביכורים זה מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של ספרים העוסקים בתרבות יידיש, אשר יצאו לאור בארץ במהלך השנה האחרונה. בין השאר התפרסם מבחר גדול משירת אברהם סוצקבר, "כינוס דומיות",‬ "עירם של האנשים הקטנים" לשלום עליכם, וכן מספר ספרי עיון וביניהם "נגד כיוון ההיסטוריה" המצוין של אהרון לנסקי, המתאר את מפעל הצלתם ואיסופם של ספרי יידיש בארה"ב. קשה לגזור גזירה שווה בנוגע למבחר זה של פרסומים, אולם דבר אחד משותף לכולם: קבלת פנים אוהדת. אם בעבר הופעתם של ספרים שעניינם תרבות יידיש היתה מלווה בקול דממה דקה, הרי שהיום ניכר כי יש בהם עניין. נראה כי קרנה של תרבות יידיש עלתה בזמן האחרון. לאחר שנים של התעלמות מקריירת השירה של חוה אלברשטיין ביידיש זכה הדיסק האחרון שלה, "לעמעלע", לסיקור נרחב ואוהד. תיאטרון היידיש בישראל, "יידישפיל", מעלה הצגות, והשנה התקיימו בארץ שני קורסי קיץ אוניברסיטאיים ליידיש – כך שיש בהחלט סיבה לאופטימיות.

 

ספק אם היידיש תזכה אי פעם לתחייה של ממש כשפת דיבור, אולם המורשת התרבותית שלה הולכת וזוכה להכרה לה היא ראויה. אין היא נתפסת עוד רק כשפה מצחיקה, שפת ה"יאכנע" וה"נודניק", וגם לא כשפת הנוסטלגיה, אלא כלשון שהיא ביטוי לחוויית חיים שלמה, על רבדיה הגבוהים והעממיים כאחד. ואלה הן, כמובן, חדשות משמחות מאוד.

 

הכותב הוא סטודנט בן 27 בתוכנית למצטיינים בתחום ספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב

 

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"