אין כמו בבית

אם מתעלמים ממבול הגסויות ומופע ארוטי בכיכובו של חמור, מגלים ב"מוכרים בלבד 2" רגע קולנועי אישי ומרגש, שבו קווין סמית' לומד עיקרון חשוב: אל תתכחש לשורשיך

 

 

בהקרנת ליל שישי של "מוכרים בלבד 2" נכחו רק חמישה-עשר אנשים. ברם, עוד בטרם הכניסה לאולם, הרחבה המיותמת של רב-חן דיזינגוף הצליחה לדכדך את מצב רוחם של חבריי לצפייה, כולם שוחרי קולנוע מיום היוולדם.

 

ככלות הכול, עם כל הכבוד לכאב שמתעורר נוכח גן סגור, אין יותר עצוב מבית קולנוע שרבו מושביו מיושביו. התחושה העצובה אך גוברת בעת צפייה בקומדיה שמצווה טקס פולחן המפנה את הבמה לצחוק המשותף והמשוחרר. לפני 12 שנים, כשהוקרנה יצירת הביכורים של קווין סמית', הקהל הרב שאכלס את האולם התגלגל על הרצפה הדביקה והחזיק את בטנו כאיש אחד, ואילו כיום התחושה היא שבקולנוע אכן נכח רק אדם אחד שנבהל בכל פעם שזיהה את הדי צחוקו.

 

בחזרה ל-1994. מתוך הסרט

 

ואולי אם "מוכרים בלבד 2" היה מקיים את ההבטחה המגולמת בשמו ההרגשה הכללית הייתה משתפרת, אך בסופו של יום גם יצירתו החדשה של סמית' מעידה על השלמה עם אמת המכילה את הפסימי לצד האופטימי. מחד, הבמאי האהוד, כמו גם רבים מבני מחזורו, מבינים כי הקולנוע הפך מחוויה ציבורית המונית לכר המרבץ של קבוצות מעריצים מצומצמות. ומאידך, סמית' יודע שאין כל רע בצבא מאמינים נאמן שאין אקט סגידה שהוא אינו נכון לו.

 

זאת ועוד, אם תזהו בדאנטה (בריאן או'הלוראן), גיבור הסרט, את בבואתו של הבמאי עצמו, תיווכחו לראות שמבעד להתייחסויות הקולנועיות האינסופיות, מבול הגסויות ומופע ארוטי עליו מנצח חמור, "מוכרים בלבד 2" הופך לרגע קולנועי אישי ומרגש במיוחד - הרגע שבו קווין סמית' מסיים מלחמה בת 12 שנים עם מצפונו האמנותי.

 

ניו-ג'רזי תמורת בלונדינית

הסרט נפתח בשחור-לבן המגורען שבו התנהל החלק הראשון ואנו מלווים את דאנטה היקס, כעת בן 33, בדרכו לעוד יום עבודה משמים בחנות רק כדי לגלות שזו נשרפה לחלוטין. האשם, כמו תמיד, הוא חברו הטוב, הזבן המופלא מספריית הוידיאו הסמוכה, רנדל (ג'ף אנדרסון). לפתע הבעירה שעל המסך ממירה את השחור-לבן בצבע ובהקבלה מסיימת את קריירת הזבנות העצלה והנהנתנית של הצמד ומשלחת אותו לעבודה כפוית טובה במסעדה לאוכל מהיר. והנה, הגם כשהסרט הפך צבעוני וכשאנו יודעים שחלף כבר למעלה מעשור, התחושה היא ששום דבר לא השתנה. דאנטה עדיין מנסה לרצות את כולם ואילו רנדל מבקש לפגוע בכולם (מעריצי "רובוטריקים" הישמרו!). אבל, משהו בכל זאת השתנה. במסגרת מאמציו לספק את מאווייה של זוגתו הנוכחית, דאנטה מוכן להפנות את גבו לחייו הקודמים ולומר שלום לאהבותיו האמיתיות - בקי, מעסיקתו המצודדת (רוזאריו דוסון), רנדל ומקום הולדתו, ניו-ג'רזי. קראתם נכון, דנטה מוכן לעזוב את ניו-ג'רזי כדי להגשים את הפנטזיה הקדומה - בחורה בלונדינית ועבודה מכניסה בפלורידה.

 

"מוכרים בלבד 2" בוחר לעקוב אחר יומו האחרון של דנטה במזללה וכנהוג בסרטי "היום האחרון בעבודה/עיר", המוכר המתבגר ייתקל באינספור דמויות ואירועים שיבקשו למנוע ממנו את עזיבתו. אולם, בניגוד למרבית היצירות שמתנהלות על-פי התוואי הנ''ל, סמית' משתמש במהלך הנדוש בתחכום רב. דרך מסעו המהורהר של דנטה ומפגשיו השונים, הבמאי שנחשב בעבר להבטחה גדולה, יוצא למסע שורשים נוסטלגי שעשוי להשיב לו את זהותו האבודה. בדומה לדנטה, גם סמית מעולם לא היה שלם עם מקומו בנוף העצמאי של ניו-יורק ואף ניסה לא אחת את כוחו בגיחות לזרם המרכזי ובמיזמים מסחריים יותר. בדומה לדנטה, גם סמית נעשה עם השנים אובססיבי בניסיונותיו לרצות את הקהל והמבקרים. וחשוב מכל, בדומה לדנטה, כישלונותיו הצורמים ביותר התרחשו דווקא כשביקש לשנות את עורו ("ג'רזי גירל") ולהיפטר מגיבוריו הקבועים.

 

אוהבים אותו גיק

ב"מוכרים בלבד 2", סמית' שב לביתו החם ולומד את העיקרון הראשון שיש להנחיל לכל יוצר באשר הוא - אל תתכחש לשורשיך. יש הטוענים שהוא לא יודע להזיז מצלמה (וזו אמת עימה קשה להתווכח), יש שמזדעזעים נוכח ההומור הגס והבוטה שאינו פוסח על אף נקבובית בגוף האדם, ויש את אלה שפשוט אינם יכולים לסבול את יקומו הבועתי של היוצר, שמצריך חיבה קולנועית מיוחדת במינה כדי לא ללכת בו לאיבוד. אבל סמית', וטוב מאוחר מאשר אף פעם לא, הבין סופסוף שזה לא הקהל שהוא אמור לחזר אחריו וכי עדיף לו להסתפק בקומץ הנלהב; באלה שמתענגים על מסכת התעללויותיו של רנדל בבתול נוצרי בן 19 ובתמצותו את טרילוגיית "שר הטבעות" בעשרה צעדים; באלה שצוחקים בקול רם נוכח המחווה החולנית של ג'יי (ג'ייסון מיוז הנהדר) למחול המראה של "שתיקת הכבשים"; באלה שריקוד מפתיע לצלילי האיי.בי.סי של ה"ג'קסון פייב" מעלה לחלוחית של געגוע בעיניהם ובאותם מתי מעט שמסוגלים להאמין שיש מקרים נדירים שבהם אפילו אירוע מטריד כמו משכב בהמה מסוגל לגרום לבחורה לסנן, "גם אני אוהבת אותך". ובקיצור, אלה שאוהבים אותך בגלל הגיק המטורף שאתה.

 

בהקשר הזה יש להזכיר את אות הסיום של "מוכרים בלבד 2", שהוא ללא ספק אחד הרגעים הקולנועיים האישיים ביותר שהקיץ הנוכחי ניפק לנו. הצבע שוב נשאב מן המסך ואנו מוצאים את עצמנו חוזרים במכונת הזמן ל-1994. שוב אלה רנדל ודנטה המוכרים. שוב אנו עדים לאותה לקוחה התרה אחר קרטון החלב האידיאלי. שוב להקת "סול אסיילום" אחראית לשיר החותם את הסרט. הכול חוזר לקדמותו. הכול מרגיש בטוח. ואם תשפשפו היטב בפדחתכם ודאי תיזכרו בסרט אחר שעשה שימוש זהה במעברים הללו מצבע לשחור-לבן. היה זה "הקוסם מארץ עוץ", שאחד ממשפטיו האלמותיים כמו מסכם את יצירתו הנוכחית של סמית': אין מקום כמו הבית. אפילו אם הוא שחור-לבן.