המלחמה שאחרי המלחמה

חיזבאללה יכולים לזכות בתואר יקירי מדינת ישראל. 12 אלף דונם של יערות קק"ל, הרוב אורנים, שנשרפו במלחמה הם הזדמנות מצוינת לתת לטבע להצמיח פה משהו חדש וטוב. כביש 6 לעומת זאת הוא אסון אקולוגי. וגם את רכבת העמק צריך לעצור. צור שיזף מציע לנצל את נזקי המלחמה לטובתנו ולא להחריף אותם

המלחמה רק התחילה. אמנם נראה כאילו יש הפסקת אש והלהבות שכחו, אבל מישהו כבר מכין את השריפה הבאה. אפשר כמובן למנוע אותה, לוותר על הקונספציה שגרמה לה ובמקום זאת לחשוב, לתכנן ולבצע. חשוב עכשיו לעצור, לא לעשות כלום, להתבונן, להבין.

 

לקח 60 שנה ובאה המלחמה הקטנה והראתה לנו שבכל מקום שבו היה יער אורנים יש המון שריפות. לעומת זאת, במירון, בגליל המערבי, בכזיב וסביב לצפת, ששם נפלו די הרבה קטיושות, היו מעט שריפות. מה שנשרף, במקום שנשרף, היו האורנים. 

  

12 אלף דונם יערות קק"ל, הרוב אורנים, נשרפו במלחמה. זו ההצלחה הכי גדולה במלחמה. ההישג המשותף האמיתי שלנו ושל חיזבאללה. הם בהחלט יכולים לזכות בתואר יקירי מדינת ישראל. לאורנים יש מעכבי נביטה שיוצרים מתחתם מדבר שממה. במשך עשרות שנים דיכאו האורנים, בעזרתנו הפעילה, את האוכלוסיה הטבעית. ולצידם, על שולי הדרכים שבין האורנים, ננטעו כל מיני פולשים זרים כמו שיטות אוסטרליות שרק חיכו לרגע הזה כדי לפלוש ולהשתלט על הנוף שהתפנה. צריך לדאוג ולדכא אותם ולשמור על הארץ מפני פולשים. מלחמה לא פחות ראויה. יש עבודה לקרן הקיימת. שיראו שהקרן אכן קיימת ויש לה תוכניות ארוכות טווח. כי הקונספציה של "אורנים גדול" כשלה כבר פעם.

 

וכשמלחמה יוצרת הזדמנויות לא צפויות, שלאף אחד אין אומץ להציע בימים רגילים, צריך לאחוז בהן בכל הכוח. אסור לנטוע מחדש את יערות קק"ל. צריך להמתין. יהודי התפוצות כבר אמרו שיתרמו 300 אלף שתילים. תודה, אבל לא תודה. חכו קצת, סבלנות. אינסטנט טבע, נראה ומרגיש כמו אינסטנט טבע. לטבעי ולנכון יש נשימה אחרת, סבלנית, מרגיעה, ארוכת טווח.

 

התקשרתי לד"ר יהושוע שקדי, המדען הראשי של רשות שמורות הטבע והגנים. "לזכות הקק"ל יאמר", הוא אמר, "שהם לא ישתלו רק מחטנים אלא גם רחבי עלים. אבל שהוויכוח שלנו איתם הוא שיש מקומות שלא צריך לנטוע, שבהם החורש יתחדש מעצמו".

 

זהו שתיל אחרי מלחמה

ולכן, אם משקללים את דברי שקדי ותוצאות המלחמה, אז הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להתאפק. לא לנטוע. נכון, קשה לחורש הים-תיכוני הטבעי לגדול. וגם כשהוא נובט הוא גדל לאט. ונכון שעיזים וחזירי הבר לא אוכלים את המחטנים (בצדק), והם דווקא אוהבים מאוד את בלוטי האלונים ואת ניצרי אלת המסטיק. אבל האלונים והאלות, וכל מי שגדל בחברתם ונותן את הטעם לגבינות ולחלב העיזים (כמעט), לא נשרפים בדלקות. מכיוון שהם ירוקי עד ואין מתחת ליער הים-תיכוני מרבד של מחטים יבשות כנעורת.

 

מה גם שהוא מגוון, שווה הרבה יותר, וכשהוא גדל, שולחים לתוכו את העז השחורה והכבשים כדי שיפתחו את הסבך, יבנו ממנו חורש נפלא ויעשו לנו גבינות בריח אזוב וקורנית, שלא גדלות ביערות האורן. אקו-סיסטמה קוראים לזה. החיסרון היחיד הוא שצריך לחכות שנה, במהלכה יש להנביט את האלונים והאלות במשתלות עד שיגיעו לגודל הנכון ויהיה אפשר לטעת אותם ביערות.

 

אז נחכה שנה, או עד גשמי הסתיו הראשונים שיוריקו את הנוף בעוד חודשיים. מהי שנה לעומת שתילה ונוף נכון ולא דליק. זה נוף הארץ, אלונים ואלות ויער ים-תיכוני שאליו מצטרפים האחירותם והקידה השעירה והסירה הקוצנית, הלוטם, האזוב, הסחלב, המרווה וכל מה שלא יכול לגדול מתחת לאורנים.

 

חכו שנה. תנו לגשמים להנביט. האפר הוא דשן טבעי נהדר. זו טכניקה ביזנטית ישנה לשרוף ולהשקות בעת ובעונה אחת. יש סיכוי שהחורש הים-תיכוני יתאושש מעצמו וילבלב בלי הרבה עזרה. ואיפה שלא, בשנה הבאה, בסתיו, נשתול מאות אלפי אלונים ואלות. אני מתנדב לבוא. אני וחזירי הבר ושפני הסלע והעורבנים וכל מי שהחורש הים-תיכוני הוא בית הגידול הטבעי שלו.

 

כביש 6 דורס

כמה ימים אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקפה התבשרנו כי משרד התחבורה רוצה לקדם במהירות את המשכו של כביש מספר 6. גם אולמרט הביע תמיכה. כאילו לא קרה פה כלום, הפרטת הארץ והנוף נמשכת. "דרך ארץ" היא חברה פרטית. הכביש הוא על חשבוננו, על חשבון הנוף הפתוח, וממש לא צריך אותו.

 

הכביש הזה נבנה על חשבון פיתוח ותחזוקת הכבישים הציבוריים החשובים באמת. על חשבון כבישים קיימים. כמו הקטע שבו הוא הולך לחרב את המעבר הצר והיפה שבין תל קשיש שמתחת לטבעון והכרמל. ועכשיו רוצה משרד התחבורה לקדם אותו עוד צפונה בתירוץ נזקי המלחמה ופיתוח הגליל. זאת אומרת המלחמה לא עשתה מספיק נזק ועכשיו נראה לכם מה זה נזק להרבה שנים. לנצח.

 

אם אין לכם מושג איך זה יראה, תעשו מה שאני עשיתי בימים האחרונים של המלחמה, סעו לצפת ורדו ממנה מזרחה בכביש הענק שנבנה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, בין צפת ומחנה פילון. ארבעה נתיבים לא משומשים לכל כיוון. וזה חוץ מהכביש המקומי, הנחמד בהחלט, שיורד דרך ראש פינה למחניים והכביש שיורד ומגיע לעמיעד, סותם בדרכו את האפיק של העמוד. יש כל כך הרבה כבישים מיותרים בגליל, מכל מקום לכל מקום, כך שממש לא צריך את כביש מספר 6. נהפוך הוא, שווה להשתמש בתוצאות המלחמה ולגרוס כמה כבישים מיותרים.

 

עוד דוגמא לבולענתו של כביש 6 אפשר לראות במחלף תות בוואדי מילק. כמה ענק המחלף הנבנה. כביש 6, איזה שם תמים למערכת מחלפים, כבישי רוחב או המחלף שייבנה ויידרוס את הכניסה לעמק יזרעאל מכיוון מפרץ חיפה. ועוד לא דיברנו על המחלפים המיותרים צפונה מכך. הגליל הוא ארץ של תיירות. שיופיה בזה שהנוף לא חתוך, שהכבישים לא מהירים מדי. אבל הנה זה בא. כביש 6. פרקי תעשיות. שילוב של בטון, אספלט ומחנק. היה גליל.

 

צריך לעצור את המפלצת של כביש 6 שממש לא מחבר פריפריה למרכז. הפיתרון הוא כמובן רכבת. אקולוגית, שיוויונית ושומרת נוף.

 

לעצור את הרכבת

מה אמרתי, אקולוגית, שיוויונית ושומרת נוף? כל מה שאמרתי כמובן לא נכון לגבי רכבת ישראל, אחת החברות שקיבלו יותר מדי כסף, מנוהלות באופן שערורייתי, מתנהגת בגבהות לב דורסנית והצליחו להפוך לאנטי אקולוגיות, נגד נופיות ובעיקר בעד עקרונות ההפרטה והנדל"ן.

 

הרעיון לבנות רכבת לכרמיאל הוא מבורך. הייתי ממשיך אותה עד קריית שמונה על ציר הכביש שמגיע לעמיעד. הגיע הזמן. וכמובן מפתח את רכבת העמק לבית שאן ובזה קושר פריפריה למרכז. ומרכז לפריפריה. מזמן התחשק לי לעלות על הרכבת ולנסוע לתל דן. לקחת את האבוב ולנסוע לחצבני. לרדת בתחנת מטולה ולנסוע למסעדה במארג' עיון (יש לבנונית מצויינת מתחת לצומת שעולה לאל-חיאם).

 

אבל מצד שני, דווקא כמי שאוהב את הארץ שלי, אני חושב שדחוף עכשיו לעצור את הרכבת. יש לי אפילו מן שמחה מגונה בלב שמקפיאים את רכבת העמק. כי רכבת העמק היא אחד הביזיונות הגדולים שקורים כאן. התכנון קטסטרופאלי - הקו ובעיקר התחנות.

 

יצא לי להסתכל על התוכניות. שום תחנה לא במקום. הרכבת הולכת להתעלם מכל התחנות ההיסטוריות של רכבת העמק ולבנות חדשות. קחו למשל את התחנה שהם רוצים לבנות בין כפר יהושוע וטבעון. לא בכפר יהושע ולא בקריית עמל (החלק התחתון של טבעון ליד תל קשיש). יש שתי תחנות טורקיות יפיפיות בשני המקומות. אבל לא, הרכבת רוצה תחנה שמרוחקת 6 קילומטרים מכפר יהושוע וארבעה מטבעון. למה? כדי שאי אפשר יהיה להגיע ברגל. כדי שלאף אחד לא יהיה נוח ובעיקר כדי שיוכלו לבנות ליד התחנה החדשה, בצומת באמצע שומקום, קניון. מרכז קניות.

 

הרכבת שכחה שהיא לא מרכז רווח אלא בעלת מטרה של הנעת תנועה וקישור

 אנשים ממקום למקום. היא שכחה שהיא אקולוגית ויכולה למחזר תחנות נפלאות, במקום זה היא רוצה להכביד על הנוף הפתוח ולמכור שטחי בנייה ליזמים, להשכיר שטחים לסוחרים, להעמיס עומס תנועה של מכוניות (שהיא אמורה להקל) ולהכריח גם את אלו שיכלו לגור בטווח הליכה מתחנת הרכבת (חלום של כל אורבניסט), לנסוע ולחפש חנייה ליד התחנה החדשה והמיותרת.

 

התחנה המופרכת באמצע הדרך היא רק משל לכל תחנות הקו שבין חיפה לבית שאן. אין תחנה אחת במקום. ככה זה רכבת ישראל. התחנות נבנות לפי אינטרס כלכלי ולא לפי מה שצריך. גוזלות שטחים פתוחים, יוצרות עומס תנועה, מענות את התושבים. רכבת ישראל בגיבוי משרד התחבורה וממשלת ישראל.

 

אז אלו סכנות המלחמה ואלו רווחיה. אני יודע שאנחנו מרוכזים בטנקים, קטיושות ומלחמת הכוכבים המתקרבת עם הפרסים. אבל בכל זאת, כשייתפוגג עשן השריפות והדחיפות שבעלי האינטרסים מפזרים, יתברר לנו פתאום שאנחנו יכולים להילחם ביעילות, אבל כבר לא יהיה כל כך על מה.

 

• צור שיזף הוא סופר, עיתונאי וטייל