אולי תעשו "שולם שולם לעולם?"

כל כך קטנה וכבר מתורגלת במלחמה מהסוג הכי רע - בין הוריה, האנשים הכי קרובים אליה. אני כבר שילמתי את המחיר, ונראה שאמשיך לשלם. יש בי ילדה נטושה שלא ממש מעניין אותה מי עשה מה, היא רק רצתה אבא

גירושים. אני מנסה לפרק את המילה, אבל היא כבר מפורקת. זה החטא של ההורים. של ה"יחד" שמת, של אהבה שגוועת. זה העונש של ילדים חפים מכל פשע.

 

הנה, אותו הסיפור חוזר לי בוורסיה קצת אחרת. להיסטוריה דרך משלה לעשות קאמבק, והיא חוזרת. אין לי את הכוחות הדרושים. שוב, גירושים. מי משלם את המחיר? מי בסוף נשאר עם כל הדי המריבות, האינטריגות המיותרות, מי זה שמוצא עצמו חצוי בין שני העולמות? מי זה שאינו יכול וגם אם אי פעם ירצה לא יצליח להתגרש מהאקט הזה, משני הוריו, מהעבר המכביד עליו, מי?!

 

אני כבר שילמתי את המחיר, ונראה שאמשיך לשלם. יש בי ילדה נטושה שלא ממש מעניין אותה מי עשה מה ולמה, היא רק רצתה אבא. אבא ואמא ובית שלם. משפחה אוהבת ורגילה. לא שום דבר אחר. ועכשיו אני רואה את שיר הקטנה כאילו היא מראה לדמותי. יש סכינים קטנים בבטן שלי. אני רוצה להציל אותה מכל זה. היא לא אשמה!

 

הילדה שבי מתקוממת ויודעת ששיר ואחותה ישלמו את מחיר הפרידה. האמינו לי - אני יודעת... אני זוכרת כל רגע, כל שעה. חוסר שלמות, לילות בלי שינה. ציפיה, אכזבה. ריק. אני מנסה לתפוס זווית ראייה חדשה, כזו שתחשוף משהו שטרם פיצחתי, איזה סוד, איזה טוב בכל הלא-טוב. תובנה מנחמת. משהו. אז אני מסתכלת מהצד.

 

הכל סוגר עליה. היא מתגרשת בפעם השנייה

היא מצליחה לראות את האור, הוא אי שם בקצה, אבל איך מגיעים אליו? איך? הכל סוגר עליה. היא מתגרשת בפעם השנייה. איך היא הגיעה שוב לאותה הנקודה? אני רואה את סימן השאלה הזה מרחף מעל תלתליה האדמוניים, מחפש תשובה הוגנת.

 

בנותיה חצויות, וכל האנרגיה אוזלת לאט, טיפה טיפה. היא מתרוקנת. איך תצא יחד איתן מתוך הביצה הזו? איך תוציא אותן מבלי לפצוע? איך תצליח שלא לפגוע? ואיך זה שאדם שהיה כה קרוב לליבה, חלק בלתי נפרד מחייה, הפך לאויבה?

היא לא רוצה לצאת מהבית שלה. היא לא רוצה לוותר על האוטו. אבל היא שותקת ומוותרת. נותנת הכל, רק מבקשת את עצמה בחזרה, את ה"אני" שהתמזג עם אווירה עכורה בתוך בית שאינו הבית עליו חלמה בילדותה.

 

16 שנים של כלוב, של נשמה כלואה. היא איבדה שם את עצמה. החניקה את החופש, נאטמה לקולות השמחה. התרגלה לשגרה. אם ורעיה ששכחה לכמה רגעים שהיא לבד, פוסעת בדרך קצת מוכרת ואובדת. אני רואה אותה מידרדרת בשביל הזה אל התהום החשוכה, אבל יש לה בנות שזקוקות לאמא. לאמא, שעכשיו היא עצמה זקוקה לאמא!

 

חוסר החלטיות, חשש שמתנגש בנחישות

מה עושים? היא חושבת איתי בקול רם, ואין לי תשובה. אף אחד לא הכין אותי לענות על שאלות קיומיות שכאלה. אני מביטה בה, מגלה בפניה עוד קמט נואש. רואה אותה תוהה. ומדחיקה. שותקת. ובוכה. חוסר החלטיות, חשש שמתנגש בנחישות.

 

היא מחייכת חיוך מאולץ לבתה בת הארבע. מנסה לשוות לרגע איזו שמחה מדומה, אבל הילדה הרגישה מבינה וצועקת "אני רוצה את אבא!" שתינו משתוממות לנוכח היכולת המופלאה של ילדה כה צעירה לקרוא את הבעות פניה, את כאביה ואת חולשותיה של אמהּ.

 

"את רוצה שאני אתקשר לאבא?" היא שואלת אותה, ובד בבד שואלת את עצמה מה עדיף עבור בתה. להיות איתה, או לבלות עם אביה שעלול בטעות ומתוך חוסר שפיות זמנית לפגוע בה, בעיקר במילים.

 

עכשיו שיר הקטנה אומרת נחרצות, כמכריעה בין כל המחשבות: "אני רוצה לאבא! אני רוצה ללכת איתו לקניון!" היא מדגישה את ה"איתו" במגמה להעליב אותה, ואני רואה איך היא נכנעת לה ומחייגת את מספר הטלפון שלו.

 

לא קל לשמוע דברי תוכחה בשתי חזיתות

כשהוא מגיע ולוקח את הילדה מתגלה למולי אשה מפוחדת, פחד כפול. "זה לא קל לשמוע דברי תוכחה בשתי חזיתות", היא אומרת לי. אני זוכרת. זה מאוד לא פשוט לילדה בת ארבע להיות עדת ראייה ושמיעה של מריבות וצעקות. כל כך קטנה וכבר מתורגלת במלחמה, מלחמה מהסוג הכי רע - מלחמה בין הוריה, שני האנשים הכי קרובים אליה.

 

כבר ברור שכאשר תחזור שיר, צפוי מאבק קטן ומתיש איתה: "למה כולם מתערבים?" "מה אמרת על אבא שלי?" למה את כועסת עליו?" ובתום מתוק היא תוסיף: "אולי תעשו שולם שולם לעולם?" והאשה העייפה שמולי תאמר לה בשקט ובים של סבלנות: "שיר, אבא ואמא לא חיים יחד יותר..."

 

אני, מהצד, ארגיש את הצריבה בגרונה של האם, את הדמעה המתנדנדת בזווית העין, את הקול הרועד: "אנחנו לא מסתדרים. לכל אחד מאיתנו יהיה בית משלו, ולך יהיה בית גם אצל אבא וגם אצל אמא". והיא תנשק אותה מיליון נשיקות אהבה, ומטר עיקש יירד מעיניה הטרוטות במורד האף אל הפה והצוואר וירטיב אותה.

 

והמתוקה הקטנה, שרואה, מרגישה ויודעת יותר ממה שהיא צריכה, תביט באמא שלה ותשאל ברגישות: "אמא, למה את בוכה?".

 

האם תיחנק מדמעותיה, לא יהיה בה כוח להשיב. היא בעיצומה של מלחמת התשה, ומה היא בסך הכל רוצה? מעט שקט, קורטוב שלווה, להרגיש את עצמה בחזרה, להפסיק להקהות את חושיה - להרגיש, לאהוב את בנותיה. לתת להן כל שהן צריכות, וגם קצת יותר גבולות שהיטשטשו עקב מריבות וחוסר הסכמה עם איש שפעם ישנה לצידו, ואילו היום היא נבהלת מקולו.

 

כן. יש שם אור בקצה המנהרה. גם אני רואה אותו ברור מאי פעם. זה נורא שהדרך אליו רצופה מכאובים שיותירו צלקות באשה שסבלה מספיק בחיים. עצוב לי יותר על הפצע שנפער בנפש בנותיה. על בגרות שתקפוץ ותכסה ילדוּת נאיבית, על רוך שיתפוגג מהר מדי, על עצב שיהפוך דייר קבוע, על האמביוולנטיות ועל התמרון בין שני אנשים אהובים ושני עולמות כה שונים.

 

האשה האהובה והעייפה שמולי, שנתנה להן במתנה את החיים, שקיוותה למלא אותן באהבה גדולה, בחיוכים ורודים ובסיפורי אגדה, ממש לא רצתה ולא כיוונה ולא יעדה אותן לעונש הזה.