אין ספק שכשאנחנו בוכות אנחנו באמת פחות יפות. מעבר לאף הנוזל, המסקרה המרוחה והעפעפיים הנפוחים, אנחנו מראות לעולם את הצד החלש שבנו. בימים טרופים אלה הבכי נחשב "לגיטימי" מתמיד, ואפילו אני, ירושלמית מחושלת שלא בכתה אפילו כשאימא של במבי מתה, מצאתי את עצמי יושבת מול מסך הטלוויזיה ומוחה דמעה, ואף אחד מהיושבים בסלון לא הרים גבה. ועדיין, אם, לדוגמה, אני אבכה בעבודה, אני עלולה ליצור לי תדמית של בחורה היסטרית, ואם אני אבכה מול החבר שלי, הוא עוד יאשים אותי במניפולציות רגשיות.
אז מתי כדאי להשתחרר ולמרר בבכי ומתי עדיף לבלוע את הדמעות? ואיך חלקנו בוכות כשהן לא מוצאות נעליים במידה שלהן בעוד שחלקנו פשוט לא מסוגלות לבכות גם למשמע בשורות עצובות באמת?
"כולנו בוכים", מרגיע ד"ר אלון וסרמן, פסיכולוג (www.alonw.com) אין אדם שלא בכה כתינוק, קולות הבכי חיוניים להישרדות. הבכי הוא אוניברסלי, ולפחות בהתחלה אין בו כוונה של הבעה מילולית. אצל אנשים בוגרים מקורות הבכי יותר מגוונים, כי עם ההתפתחות אנחנו יותר מורכבים רגשית וקוגניטיבית. בכי מופיע בדרך כלל בסמיכות לרגשות 'שליליים' כמו צער, כעס ופחד, אבל גם שמחה, ועוצמת הרגשות קובעת את ההסתברות לבכי".
ואילו ד"ר אירית הדר, רופאת עיניים מתל השומר, מסבירה: "בכי הוא תגובה פיזיולוגית לתחושה רגשית. המוח מעביר פקודה למנגנון העצבי שלנו וגורם לבלוטת הדמעות, שנמצאת בקצה החיצוני של כל עין, לייצר דמעות. יש אנשים שבוכים בעוצמה פחותה או בפחות דמעות, אבל כולם מסוגלים לבכות. השאלה אם הם רוצים".
מירית אלפסי, מנהלת מדיה בת 23 מתל אביב, מצהירה שבלוטת הדמעות שלה מתפקדת בתדירות גבוהה במיוחד. "אני יכולה לראות פרסומת מרגשת בטלוויזיה ולהתחיל להתבכיין, או להבחין שהחתולה שלי אוהבת את החטיף שהבאתי לה לאכול ופשוט לבכות מאושר".
לבכות מחתולה, זה לא קצת, אהממ, קיצוני?
"לא בעיניי. אני מסוגלת לבכות מכל דבר, ולא יכולה לשלוט בזה. החבר שלי כבר לא מתרגש מזה. גם החברות שלי יודעות שמכל דבר אני נכנסת לסרטים. ללכת איתי לקולנוע זה בכלל פדיחה. תביני, אין לי בעיה לבכות בכל מקום, אם לקוח מתעצבן עליי בעבודה ישר העיניים שלי רטובות. לפעמים הייתי רוצה להיות יותר חסינה ולבכות פחות".
ד"ר וסרמן מנסה לבאר את ההתנהגות של מירית: "יש אנשים ש'מחוברים' לרגשות שלהם וחווים כל רגש בעוצמה גבוהה. יכול להיות שהם יותר רגשנים, או שהם פחות נרתעים ממה שאחרים יחשבו עליהם, או שיש להם יכולת הזדהות חזקה ואז האירוע מעורר זיכרונות שמביאים לבכי. בנוסף, קיים בכי מניפולטיבי שמתפתח כבר בגיל מאוד צעיר ונועד לתפעל את הזולת. בגיל צעיר זאת דרך בדוקה להשגת תשומת לב מההורים, ובגיל מבוגר — מאנשים אחרים, כגון בני זוג, חברים ובמקרים קיצוניים גם מהילדים".
היללות משתלמות
אביגיל (שם בדוי) , בת 20 מחיפה, מודה שבכי עבורה הוא אמצעי. "יש שיטענו שאני מפונקת, אבל לפעמים זו הדרך המהירה ביותר להשיג דברים. אני רגילה להשיג מה שאני רוצה דרך בכי והשתוללויות. למשל, כשחסר לי כסף לחשבון טלפון אני ישר מייללת לאבא והוא נשבר, או כשחבר שלי עולה לי על העצבים אני בוכה קצת, כדי לשחרר לחץ ולהעניש אותו, והוא מיד מתרצה ואנחנו משלימים".
"בכי מתוך מניפולציה רגשית יכול להיות סוג של קריאה לעזרה או ניסיון להשפיע על מצב, שאנחנו חשים שאין לנו השפעה עליו", אומר עדי קדמון, פסיכולוג קליני למבוגרים, נוער וילדים. "אנשים בוכים מסיבות שונות: כדי לקבל עזרה, כדי לגרום לזולת להזדהות עם הכאב שלהם, כדי לטעת בו רגשות אשמה או חוסר אונים, או כדי להשיג היענות למשהו".
"בכי הוא כלי הבעה תקשורתי מעולה", מציין ד"ר וסרמן. "בינקות הבכי התפרץ ממקור אותנטי באופן לא נשלט, ואז למדנו שזה משפיע על הזולת, והסיכויים לקבל את מה שרצינו גדלו. בשלב הבא כבר יכולנו להפעיל את הבכי גם אם המצוקה לא הייתה כל כך קשה, כדי להגדיל את הסיכויים להשיג את המטרה. המטרה יכולה להיות תשומת לב או פעולות מסוימות".
מה תציע לבחורה שחבר שלה מאשים אותה במניפולציות רגשיות?
אם הבכי שלך נובע ממצוקה אמיתית, חשוב להתייחס למצוקה ולהבין מה קורה ביחסים, ואת זה ניתן להשיג רק אם מדברים על הדברים בשעת רוגע. הצד הבוכה צריך לתקשר כך שניתן יהיה להבין מה הכי טוב עבורו בשעת בכי, מה ירגיע אותו באופן הכי פחות מכאיב לשני הצדדים".
וד"ר קדמון מוסיף: "אם הוא רואה בבכי שלך מניפולציה, תבדקי את עצמך בכנות. את יכולה להסביר לו שבאמת עצוב לך. אם זה גורם לו חוסר אונים, תסבירי שמותר לך לבכות ושזה פורקן לרגעים קשים. את גם, כמובן, יכולה להשתדל להרגיע את עצמך למענו. במקרה של יונית )שם בדוי(, הבעיה הפוכה: היא בחורה חמה ורגישה, אבל בוכה לעתים ממש רחוקות, אם בכלל. "זה לא שאני עוצרת את עצמי במודע, אני פשוט לא יכולה להכריח את עצמי, למרות שלפעמים נורא בא לי לשחרר.
"לפני כמה שנים עברתי משבר רומנטי, וזאת הייתה טראומה נפשית ופיזית, כי הגוף שלי כאילו 'נתקע': לא קיבלתי מחזור כמה חודשים ולא הצלחתי להזיל דמעה במשך שלוש שנים, והמצב הזה התקבע.
"יש מעט רגעים שבהם אני בוכה, למשל במסיבות של האחיינית שלי בגן, כשאני ממש מתרגשת או כשרואים תמונות של פצועים — אז ברור שזה משפיע, הלב שלי לא עשוי מאבן. אבל בעבודה, למשל, אני לא אבכה בחיים, כי זה לא באופי שלי להיפגע ברמה של בכי".
את זוכרת מתי לאחרונה בכית בכי רציני?
"לפני כמה שנים ידיד שלי לקח אותי להופעה של חוה אלברשטיין בחו"ל, ובאחד השירים התחלתי לבכות והוצאתי מועקה של שנים. הידיד שלי נבהל, כי עד אז הייתי 'זאת שלא בוכה אף פעם', ופתאום התפרקתי. הוא נשבע לא לקחת אותי להופעות מאז. אולי העובדה שגדלתי בחו"ל, במקום יותר עצור, שבו לא מקובל לבכות בציבור, השפיעה עליי".
בכי מידבק
ד"ר וסרמן מאשר שהגורם החברתי משמעותי: "יש חברות שבהן אסור לבכות, עד כדי נידוי. יכולות להיות גם סיטואציות שבהן כולם בוכים ומצפים שגם אתה תבכה, ואם לא — זה נראה מוזר. לבכי יש אופי מידבק, בדומה לצחוק. במצב עצוב חלק מהאנשים פורצים בבכי, ואז אנשים שעצרו את עצמם מרגישים נוח להצטרף. גם בקולנוע מספיק לשמוע בכי משורה סמוכה כדי להגביר את הסבירות לבכי".
ולמה, למרות עשרות שנות פמיניזם, הסטריאוטיפ הוא שבנות הן בכייניות?
"כמובן שלא כל הגברים אינם בוכים בפומבי, יש גם נשים שלא בוכות. כשיש לגיטימציה חברתית אנשים יכולים לבכות בלי לחשוש מתגובה שלילית. הסיבה היא חברתית-תרבותית. אדם בוכה נתפס כחלש, ומכאן הנורמה הבעייתית שהבכי מתאים ל'מין החלש'. בדינמיקה התרבותית חל שינוי משמעותי, כך ש'הגבר החדש' מרשה לעצמו לבכות באופן חופשי יותר, ולהערכתי, עם הזמן נגיע לאיזון מבורך בנושא הזה. בתרבויות לא-מערביות רבות הבכי מקובל אצל גברים באותה מידה כמו אצל נשים".
וד"ר קדמון מוסיף: "אחד הגורמים להבדל בין המינים הוא הניסיון של בנים להתאים את עצמם לציפיות הסטריאוטיפיות של גבריות מאופקת ובשילוב הפחד להיחשב רכרוכי או לא גברי".
להתחבא בשירותים
שירן, בת 21 מירושלים, מרשה לעצמה לבכות, אבל לא בכל מצב. "בבית או בשירותים אין לי בעיה, זה משחרר. אבל אם יש מקום שבו אני בחיים לא ארשה לעצמי להישבר זה בעבודה, וכשהייתי חיילת אז גם בצבא. במסגרות מקצועיות, כשיש בוסים ומפקדים, את חייבת להתאפק. רוצה לבכות? תבכי בבית".
ואם הבוס שלי כרגע צעק עליי שאני כישלון?
"אם תתחילי לבכות לו, הוא יחשוב שאת עובדת שלא מסוגלת לקבל ביקורת. אני רואה כל הערה כביקורת בונה, ולא כמשהו שבא להעליב אותי אישית. עם הזמן לומדים להתאפק ולא להשתמש בבכי, כי זה משדר חולשה. במרחק של זמן את הרי תגידי לעצמך 'בגלל זה בכיתי?'. עכשיו, עם כל מה שקורה במדינה, את גם נכנסת לפרופורציות ומבינה שבכי בעבודה הוא לא במקום".
בועז נחמד, יועץ ארגוני, מסכים עם שירן. "עולם העסקים הוא גברי, ובכי במקום העבודה פשוט לא נתפס כמשהו טוב. אם את בוכה פעם בשמונה שנים בעבודה, אז מילא, אבל קחי בחשבון שתדמית של בחורה שבוכה היא לא תדמית חיובית. לפעמים זה נתפס כטקטיקה להשיג משהו, או שאת נתפסת כבחורה שלא מסוגלת לשלוט על עצמה, החולייה החלשה בצוות".
ואם אני מרגישה את הדמעות בגרון, מה לעשות?
"אני הייתי מציע להחזיק את זה בפנים, לבקש מחברה שתחפה עלייך וללכת למקום ניטרלי ומוסתר כמו שירותים, שם את יכולה להתפרק בלי שישפטו אותך או יעירו לך. בתור הבוס שלך, הייתי מבודד אותך מהלקוחות או מהצוות ומנסה להביע אמפתיה עד שתירגעי, ואז חוזר לסדר היום ומנסה להקטין את ה'אייטם' שהבכי שלך יצר. לבכות זה בסדר, אבל בעבודה חשוב לעשות 'סטופ' ולהמשיך הלאה".
ד"ר קדמון מסכם: "בכי נחוץ מדי פעם, כי הוא מעניק פורקן. אם מישהו בוכה הרבה, זה יכול להעיד על כאב ודיכאון, אבל גם על כך שהאדם מרשה לעצמו לבכות ולא רואה בזה בושה, כי יש לו דימוי עצמי מספיק מבוסס. יש אנשים שלא מרשים לעצמם לבכות בגלל דימוי עצמי או חברתי, או אולי כי סף הסיבולת שלהם לכאב גבוה במיוחד".
אולי הם פשוט מאושרים יותר?
"אולי הם מאושרים יותר, או שיש להם מנגנוני הגנה חזקים במיוחד כנגד כאב נפשי. אבל בדרך כלל כך נגרם גם דלדול רגשי כללי, כי רגשות רבים מודחקים ומוכחשים. כך שבסופו של דבר, לא לבכות זה לא תמיד רעיון כל כך טוב"