מצב רוחו של הבחורון, ירון (שם בדוי), היה משתנה מרגע לרגע במהירות שלא היתה מביישת את שיאן העולם בספרינטים. זה דווקא לא הפריע לי, אפילו היה בכך סוג של קסם. אבל עד מהרה גיליתי שעניינים אישיים ואחרים הכבידו עליו, וכל הנסיונות הנואשים שלי למצוא שלושה סנטימטרים וחצי פנויים בליבו עלו בתוהו. הוא היה עסוק בלהעסיק את עצמו, ובלילה ניהל מרדפים אינסופיים אחרי מחשבותיו.
אחרי שבועיים או שלושה, אני חושב שכבר הדחקתי, מצאתי את עצמי הולך ומוותר. אין עצבות גדולה יותר מהידיעה שצריך לחתוך משהו שרציתי כבר הרבה זמן וסופסוף החזקתי בידיים. אבל המשהו הזה לא היה אמיתי, הוא לא היה שלם ולא היה מלא. וכאב לי להודות בזה. הנסיונות ההדדיים שלנו להפיח חיים בקשר, שנועד ממילא ומראש לכישלון בשל העובדה שהבחור פשוט עבר תקופה מעצבת שהצריכה מרחב ריק וגדול בלב ובלו"ז, היו מעייפים ומתישים.
איך קורה ששני אנשים, בוגרים ושפויים במידה, מוותרים במודע ומתוך רצון על חומר גלם משמעותי שיכול להוביל למשהו רציני ועמוק? אני החלטתי, הפעם, שאני נלחם. אחרי די הרבה ויתורים מהסוג הזה, החלטתי לשים את הרצונות שלי בצד ולחכות שהם יתמלאו עם הזמן. אבל הרגש מנע מעצמו להתפרץ. החמימות שחשתי התחלפה בקרירות, ברגע שהבנתי שהוא לא בדיוק סגור על מה הוא רוצה מעצמו, ממני, מאיתנו. חשבתי שזה יעבור, וזה אכן עבר, אבל רק כשהוא כבר היה רחוק מכאן.
אלו מכם, גבירותיי ורבותיי, שצופים מפעם לפעם בתוכניות הטבע המופלאות בערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק, ודאי כבר יודעים דברים רבים על עולמם המופלא של בעלי החיים. במאים רבים המירו את יצר המציצנות שלהם ועקבו בדריכות ובעקשנות אחרי כל מין אפשרי. כך למשל, תוכלו ללמוד על חיי המין המלהיבים של קופי בונובו, על מערכת היחסים הטעונה של הטרמיטים עם המלכה האם, על חייהם הקשים והארוכים של דגי הטרוטה, ואפילו על תשוקותיהן הכמוסות ביותר של חיפושיות הזבל.
יצור מופלא, שבמבט ראשון נראה נדיר ביותר
לפני מספר שבועות חשבתי לפנות אל הערוץ המופלא, ולהציע להם לכתוב על בעל חיים מופלא, שבמבט ראשון נראה נדיר ביותר, אך בפועל, מתגלה כשכיח ואפילו נפוץ מאוד באוכלוסיה. הכירו את הלבל"ק. אין הכוונה כאן למין חדש ולא מזוהה של ברחש מציק או יונק פרוותי במיוחד, אלא מין מטריד מאוד של בני אדם, כאלה שלא בנויים לקשר.
מבלי לערוך מחקר מדעי אך בהסתמך על נסיון העבר, אוכל לומר בבטחה ששיעור הלבל"קים בקרב הגברים גבוה בהרבה משיעורם בקרב הנשים. נדיר למצוא מישהי שלא בנויה לקשר, בשלב הזה של חייה או בכלל. לעומת זאת, גברים שכל קשר בינם לבין קשר הוא מקרי בהחלט הם דבר רחב תפוצה, והם מגיעים בכל המינים, הצבעים והגדלים (בדקתי).
כולנו היינו לבל"קים בתקופות כאלה ואחרות של חיינו, אבל יש אנשים שאצלם זה כרוני, לכל החיים. ומאלה, רבותיי ורבותיי, הכי כדאי לשמור מרחק. במבט ראשון, הלבל"ק עשוי להיראות כמציאה של ממש. יש בו את כל התכונות שחיפשתם בבן זוג, הוא מעניין אתכם, מרגש אתכם, ולאחר תקופה של היכרות, הראש כבר מתחיל להסתחרר בנעימות, והלב לפרפר בכל פעם שהשם שלו מהבהב על צג הסלולרי שלכם. אבל אז, בדיוק ברגע בו ההתרגשות בשיאה ופתאום נהיה כיף ללכת ברחוב בראש מורם ויש חשק לצעוק לכל עבר "מצאתי סופסוף חבר!", נופל האסימון ואתם מבינים ששוב נפלתם לזרועותיו הלא-נלהבות של לבל"ק.
במקרה הטוב, הלבל"ק, שכבר הספיק לצבור כמה קילומטרים בחיי הזוגיות והדייטינג, מודע לבעיה ומצהיר עליה בדייט הראשון. זה לא ימנע את שברון הלב, אבל לפחות תוכלו להיערך אליו כבר קודם, בעזרת שוקולדים וגלידות משובחות. במקרה הפחות טוב, תגלו שהחדש שלכם לבל"ק באופן הדרגתי וכואב, כשהוא לא יצליח לספק לכם את מה שאתם צריכים ויהיה עסוק יותר בתחזוקת חייו הרופפים מאשר בקשר המתהווה ביניכם.
אני מניח שהלבל"קים סובלים מהצרה הזו לא פחות מאלו שיוצאים איתם. גם הם בוודאי מתהפכים על משכבם בלילות, ולא מהסיבות הנכונות, ומחפשים את הסיבות לכך שהם אינם מאושרים, מאוכזבים מכך שהם מחמיצים אהובים פוטנציאליים ומערכות יחסים שיכולות היו לצמוח להם, אילו רק היו נותנים להן סיכוי.
בשביל אותו ירון מקסים, אני יכול רק לקוות שזו תקופה חולפת שלאחריה ימצא עצמו בזרועותיו של גבר, ויחד יצעדו אל האופק. אני מצידי ממשיך במסע הקצת-מעייף הזה עם מבט אופטימי קדימה ואיזשהו שביב של תקווה, שיבוא יום ואפגוש את זה שבנוי לקשר רציני, רצוי איתי.