היית קל מדי להשגה, אתה יודע?

"אני רוצה שיוויון, אני אוהבת שאנחנו מחליטים יחד ושאתה לא מתנשא, אבל לפעמים בא לי שתגיד 'לא' ותגרום לי להשקיע בך יותר", אמרתי לזוגי שלי. תמיד אהבתי להעריץ את בני הזוג שלי, הם תמיד היו צריכים להיות בלתי מושגים, נשואים, דפוקים רגשית, גדולים ממני בעשור, בעלי העדפות מיניות לא ברורות. אני אוהבת את הזוגי, מטורפת עליו כשהוא לא מטריף אותי, אבל חסר לי לפעמים מישהו לרוץ אחריו

בבאסטה נידחת בשוק הכרמל פגשתי בו שוב, החזיק אבטיח גדול ביד, ומיד זיהיתי את הידיים שלו. אותה תנוחה בה אחז תמיד את הגיר, כשעוד היו גירים בבית הספר, משרבט בכתב יד מסולסל על הלוח הירוק, מתעלם ממבטי המשתוקק ומאצבעי המונפת באוויר, בהיכון לענות תשובה גם אם השאלה בכלל חמקה מאוזניי. בפעם האחרונה שראיתי אותו עמדנו שנינו ליד תא המתכת החום במסדרון הארוך, זה היה ביום האחרון של שנת הלימודים, הוא שלף את הפתק שכתבתי לו והצמיד את הנייר הריחני לאף. לא זכרתי את המתיקות של הריח, אלא רק את תחושת החמיצות, כשהלכתי משם באותו יום עצובה ומדוכדכת.

 

"האוזניים שלך ממש שמוטות", העירה לי אמי, שכבר סיפרה לכל המקורבים בגיחוך שהילדה התאהבה במורה להיסטוריה, ועוד הקירח עם כתמי הזיעה בבית השחי והאוזניים הבולטות. אבל אני התקשיתי להתגבר על האבידה, על האיש שהערצתי, זה שגרם לי לפנטז על נפוליאון ולדמיין שאני אחות רחמניה במלחמת האזרחים, שאמר צ'ה גאוורה בטון כל כך סקסי, זה שהלכתי אחריו לכל מקום ובשבילו עשיתי עבודת גמר בהיסטוריה למרות שבכלל רציתי בספרות, שבגללו נשארתי כל יום שעה אחרי תום הלימודים לקשט מחדש את לוח ההיסטוריה בדפים שתלשתי בספריה, ורק לא לאכזב אותו. האיש שאמר לי "מותק, אני נשוי" בפעם הראשונה בחיי, ושחשבתי שעוד יהיה ראש הממשלה. עכשיו הוא עמד מולי ממשש את האבטיח, לא מבין מדוע הבחורה נועצת בו עיניים, ורק אז נזכר שזאת אני.

 

את חצי השנה הבאה העברתי במרדפים. הוא כבר היה גרוש, מצוייד בשלושה ילדים בני גילי בערך, וכל ערב שמעתי ממנו מחדש את ה"לא בטוח", "לא רוצה", "לא יודע", "לכי לכי למה לך את הצרה הזאת ", וכל ערב ידעתי שאני נרדמת לבד והוא עם הדייטית התורנית, שתואמת את גילו ואת מעמדו הסוציו אקונומי, נהנה לגלגל מדי ערב על לשונו את ה"לא" שלו ולדעת שיש לו גרופית, גם בלי שיחזיק להקת רוק או יעשה משהו מיוחד שראוי להערצה.

 

"כן, כן, מאמי כל מה שתרצי", אומר הזוגי ומלטף לי את הצוואר. אני שלוש שנים אחר כך, המורה להיסטוריה נותר כמו זיכרון עמום באפילה, אני אפילו לא זוכרת מה היה שם שכל כך אהבתי. אבל ה"כן" של הזוגי מציק לי. הכן המתמסר והמקבל שלו, האיכפתיות האינסופית, הנתינה של אמא תרזה.

 

"היית קל להשגה, אתה יודע", אני אומרת לו בתוכחה. במקום לשמוח על כך שהחיבור בינינו היה מיידי ופשוט ולא לווה בעינויים שבדרך כלל נאלצתי לספוג מגברים, עוד יש לי תלונות.

"אוי, אל תתחילי", הוא מפהק, יש לו דז'ה-וו ממישהי שיצא אתה בעבר, זו שאמרה לו "אתה מלהיב אותי, אבל לא מאתגר".

הוא שאל מה זאת אומרת, והיא ענתה "שאתה רוצה אותי ומוכן להיות איתי ואפילו לא נאלצתי לרדוף אחריך פעם אחת" - והסתלקה. במשך שנה, כך מספרים מקורבים, בילתה כמוני במרדף אחרי איזה בלתי מושג, מישהו שלא ראה אותה ממטר, רק כדי להרגיש אוויר, אבל אוויר מאותגר שיש לו שאיפה לכבוש יעד שעוד אף אחד לא כבש.

 

גם אני חליתי בתסמונת ההערצה. תמיד אהבתי להעריץ את בני הזוג שלי, הם תמיד היו צריכים להיות בלתי מושגים בעליל, נשואים, דפוקים רגשית, גדולים ממני בעשור, בעלי העדפות מיניות לא ברורות, או סתם תושבים זמניים במדינה ללא מעמד חוקי או רצון לבנות כאן בית.

"לפעמים את אוהבת להיות קורבן של זוגיות", אומר הזוגי. הוא יודע שה"כן" שלו היה לנו לרועץ. שעוד בהתחלה כשהבנתי שהזוגי יהיה שלי, גם אם איראה ג'יפה ואפטפט שטויות. איבדתי מעט עניין וחיפשתי את האקס, שזרק אותי בברוטליות וגרם לי להרגיש לא שווה, אבל עדיין מאותגרת, עם תקווה קלושה שאולי יום אחד המאבק שלי ישתלם.

 

הוא גם גדל אצל אמא שהיא מלכת הבית

"חשבתי שאת רוצה שיוויון בין המינים", ממשיך הזוגי את הוויכוח. הוא מתקשה להיות מניאק באמת, בסופו של דבר חינכו אותו לכבד והדדיות, הוא גם גדל אצל אמא שהיא מלכת הבית, ושבעלה עושה בשבילה הכל.

 

"אני רוצה שיוויון, אני אוהבת שאנחנו מחליטים יחד ושאתה לא מתנשא עלי, אבל מצד שני, לפעמים בא לי שתגיד 'לא' ותגרום לי לחשוב איך להשקיע בך יותר". ידעתי שאני אומרת את האמת, גם אם היא מעוּותת בעיניו ומגוחכת להחריד, חסרת רציונאליות, שהרי רוב הנשים מתלוננות כל הזמן על הגברים שמשחקים משחקים ומתייחסים אליהן כמו בהמות. מצד שני, רוב הנשים נהנות להשוויץ בסיפורי גבורה על זכרים בודדים שנפלו שבי לזוגיות, או נכבשו בלא מודע. גם אני רציתי לספר שרדפתי, והזעתי והקזתי נשמתי על הגבר שאיתי, שהוא היה הכי שווה בשטח וזרק את כל הנשים שעברו בדרכו, אבל זאת לא האמת. נכון שלא פשוט להיות איתו, אבל את הזוגי מעולם לא הערצתי. אני אוהבת אותו, מטורפת עליו כשהוא לא מטריף אותי, אבל לא מביטה בו בתחנונים מלמטה. הוא ירד מהאולימפוס די מהר, יותר נכון קפץ למטה, הוא אומר לי יותר "כן" מאשר "לא", ואין לו שמץ של התנשאות כלפי.

 

"ליקקת למישהו את האגו, זה מה שעשית" 

"את יודעת מה עשית במערכות היחסים הקודמות שלך?" הוא מרים לי את הסנטר עם האצבע, מחייב אותי להביט לו בלבן של העיניים.

"לא, מה?" אני חוששת לשמוע את התשובה האכזרית.

"ליקקת למישהו את האגו, זה מה שעשית. חיפשת להיות אותה מישהי כנועה שאף אחד לא רוצה. בעצם אהבת לרחם על עצמך". הוא מהנהן, כי אני לא מהנהנת. אבל בעצם תחושת רווחה מציפה לי את הריאות. סוף סוף אני במערכת יחסים בה אני יכולה לנוח ולטפל בעצמי, ולא להשקיע את כל האנרגיות במישהו אחר. לפעמים באמת בא לי לרוץ אחרי מישהו, אבל אולי הזוגי יסכים לשחק אותה מדי פעם קשה להשגה.