הפעם הראשונה שלי

גיליתי שני דברים ששינו את חיי: יש לי אינטואיציה שמאפשרת לי לחוש בגלי אהבה ומשיכה בין אנשים, ואני שואב אושר אדיר מהרצון לחבר בין שניים שנועדו זה לזו. הגילויים האלה איפשרו לי להיוולד מחדש ולהרים את עקומת האושר שלי לימים שלפני התאונה שהשחיתה את פניי. סיפור ראשון בסדרה חדשה

הפעם הראשונה שלי היתה בבית החולים. זה היה בתקופה שעוד הייתי שקוע במרירות אדירה כנגד הגורל שהשחית את פניי, לפני שלקחתי על עצמי את הייעוד וגיליתי את הכוחות שלי. היא היתה האחות של משמרת הבוקר, ואני רציתי אותה באובססיה של ילד שעומד מאחורי חלון ראווה של חנות צעצועים סגורה. היתה לי ידיעה ודאית שאין לי סיכוי לקבל מתנה עד שהחנות תיפתח שוב בבוקר, אלא שבגלל הצורה שלי, הבוקר עבורי יהיה רק בגלגול הבא. היא לא היתה יפה מיתר האחיות, אבל היתה חייכנית וטובה יותר מכולן והיחידה שהביטה בי מבלי ששרירי פניה יתעוותו. אהבתי אותה מיד, אהבה שקטה, כי לא דיברתי הרבה באותה תקופה, מלבד רטינות והתפרצויות.

 

כשהיא ראתה את עודד בפעם הראשונה, זה קרה לי. הרגשתי את התחושה הברורה שהיא רוצה אותו. חשתי פצע חד ועמוק, שבתוכו שביל דק ומתוק שקצת הרגיע את הכאב. כי כנגד הידיעה השורפת שהיא רוצה אחר, הרגשתי גם שאותו אחר רוצה אותה, ולכן, ברוב אהבתי אליה שמחתי בשבילה.

 

באותה פעם גיליתי בראשונה שני דברים חשובים ששינו את חיי: גיליתי שיש לי אינטואיציה חזקה שמאפשרת לי לחוש בגלי אהבה ומשיכה בין אנשים, ומצאתי גם שאני שואב אושר אדיר מהרצון לחבר בין בני זוג שנועדו זה לזו. זה היה גילוי שאפשר לי להיוולד מחדש ולהרים את עקומת האושר שלי לימים שלפני התאונה.

 

אבל אולי אלך קצת אחורה, כדי שתבינו מי אני טוב יותר. הייתי ילד יפה וחייכן, בן יחיד להורים שידעו לתת אהבה ולא חסכו בה. גדלתי בעיר קטנה מצפון לתל אביב. הייתי תלמיד טוב, אהבתי אסטרונומיה, קראתי המון, הרביתי לחייך.

 

הוריי מתו כבר בשעות הראשונות, ואני נועדתי לחיות

בגיל 15 הפסקתי ללמוד ולחייך למשך שנים רבות. היתה לנו תאונה, הוריי מתו כבר בשעות הראשונות, ואני נועדתי לחיות, בשנתיים הראשונות בבית חולים ובמוסדות שיקום, ולאחר מכן - לבד. את החיוך החליפה עוויה קבועה של כעס שהיתה לי בזוית הפה, אבל מעטים הבחינו בה, כי אנשים לא יכלו להביט בפניי. הפכתי לאיש המכוער ביותר בעולם, ולא, זו לא מטאפורה, זה תיאור ששמעתי ממספר רב של אנשים. באקראי כמובן, כי אנשים לא יפגעו באיש נכה ומעוות, אבל שמעתי ואפילו ראיתי את תגובות הסלידה אחרי שלמדתי לקרוא תנועות שפתיים. אני לא יכול לומר שלא כעסתי, בעיקר בשנים שחלפו עד אותו לילה בו עודד ומיכל גילו זה את זה ואני חדלתי לכעוס.

 

עודד היה אח של יואב, חייל שנפצע קשה במלחמה ושכב לידי בבית החולים בתקופת אחד מאותם האשפוזים שלי. זה היה כבר יותר מעשר שנים אחרי התאונה, אבל עדיין הייתי מגיע אחת לכמה חודשים עם התקפים ומתאשפז לכמה ימים, לפעמים שבועות. יואב היה בשלבי החלמה, ועודד היה מגיע כל בוקר לפני העבודה ויושב איתו חצי שעה.

 

אני קורא להם זכרונות נדיפים, כי הם חולפים מהר

עודד היה ביישן, והיה ברור לשנינו, למרות שמעולם לא החלפנו מילה והוא לא העז להביט בפניי, שהוא לא ינסה לדבר עם מיכל. זה היה יכול להיות בשביל עודד אחד מאותם זכרונות נדיפים שיש לכולכם, מבטים שהחלפתם עם מישהו או מישהי, הרגשתם שאולי יקרה משהו בבית הקפה או במעלית... אבל המשכתם הלאה. אני קורא להם זכרונות נדיפים, כי הם חולפים מהר, ואני בטוח שיש לכם עשרות או מאות כאילו בעבר או בעתיד, וכמעט תמיד לא נעים לפנות ולא ברור מה לומר, ואתם חוששים מפני דחייה. עד שאני הופעתי בסביבה הם היו נותרים זכרונות נדיפים.

 

הזכוכיות חדרו עמוק לפניי. היו מקרים דומים, אבל כפי שאמרו לי הרופאים, הם לא ראו מעולם דרגת חומרה כזו. הייתי מלווה באחות פרטית, בקומה גבוהה של מגדל בתל אביב. כסף לא חסר במשפחה עוד קודם, אבל בעקבות התאונה קיבלתי סכום אדיר של פיצויים, וכיון שהייתי קטין, נתתי לעורך הדין שייצג את התביעה במשפט כנגד חברת הביטוח את ההרשאה להשקיע את כספי הפיצויים.

 

היה לי הון אדיר, שאת ייעודו גיליתי רק לאחר אותו בוקר

עורך הדין היה אדם בשנות ה-50 לחייו, שעייף מעריכת דין וגילה שאהבתו האמיתי נתונה להשקעות. הוא בחר להשקיע את כל כספי במניות של שתי חברות ספקולטיביות לתקופה קצרה, אלא שאז חלה בסרטן ונפטר תוך שבועות ספורים. כיון שלא נהגתי לפתוח מכתבים באותה תקופה של מרה שחורה, לא עקבתי אחרי המניות, ורק שמונה שנים לאחר מכן, כשהייתי צריך כסף והתקשרתי לבנק לבדוק את חשבון הפיצויים, גיליתי לתדהמתי ששתי המניות שנשכחו בחשבון עלו באלפי אחוזים. היה לי הון אדיר, שאת ייעודו גיליתי רק לאחר אותו בוקר בבית החולים.

 

בביקור הרופאים באותו בוקר הם הודיעו לי שכבר בערב אני משתחרר. בשנייה בה המשיך צוות הרופאים ממיטתי לעברו של יואב הרגשתי פרץ אנדרנלין וידעתי שאני הולך לחבר ביניהם. פעלתי בלי לחשוב, כאילו הייתי מחוץ לגוף המעוות שלי. לאחר ביקור הרופאים, כשעודד נכנס לחדר וניגש למיטתו של יואב, התחלתי לצעוק בכאב. עודד נבהל והגיח אליי. אמרתי לו שיקרא למיכל. הוא רצה ללחוץ על מתג החירום שלי, ואני מלמלתי לו שרק מיכל תוכל לעזור לי. הוא לא חיכה ויצא מהחדר, חזר לאחר דקה עם מיכל ונשאר איתה ליד מיטתי שעה ארוכה, כי ביקשתי ששניהם יישארו. בהתחלה שלושתנו שתקנו, ואז היא סיפרה לי משהו עליה, והוא סיפר עליו, ושוב היא סיפרה עליה, ואחרי שעה היא רשמה לו את הטלפון שלה.

 

חצי שנה לאחר מכן התאשפזתי שוב לכמה ימים. מיכל, שלמרות פניי הנוראות תמיד חייכה כשראתה אותי, סיפרה לי מיד את הבשורה המשמחת ואפילו הזמינה אותי לחתונה. לא הופתעתי לשמוע את הבשורה, שכן באותו שלב כבר הייתי מודע לאינטואיציה שלי והייתי אחרי יותר מ-20 חיבורים. לא היו אילו סתם היכרויות, חשוב לי שתבינו, הכוח שלי הוא לעשות חיבורים כאלה שלא נשברים, זו האינטואיציה שלי, מתת האל. אני מסוגל להרגיש את השלב שמעבר למשיכה, אני חש את ההתאמה המיוחדת בין בני זוג שתחזיק שנים רבות.

 

לאחר שחיברתי בין עודד ומיכל, התחלתי לבנות את התשתית שתלווה אותי בחלק השני של חיי. שכרתי אנשים שיעזרו לי, קניתי תוכנות מעקב ומצלמות נסתרות, הייתי מסתובב בגופי או בעיניי במקומות בילוי וברחובות, מחפש אחרי חיבורים, ומשתדל להשיג את המטרות שהצבתי. כל שבוע חיבור.