דרושים מורים מחליפים

יש כמובן גם מורים ומורות טובים, אנשים מבריקים שהיו יכולים לטפח קריירה כמעט בכל תחום עיסוק אחר, ובחרו דווקא בהוראה מתוך תחושת שליחות שאין לי אלא להצדיע לה. אלא שלמרבה הצער, כמעט כל המורים האלה נמצאים בסינגפור

ניר קיפניס פורסם: 03.09.06, 17:55

את השנים 1992-1995 ביליתי כסטודנט ללימודי תקשורת בשלוחת אזורי חן של המכללה למנהל. לא הייתי נדרש לפרט הזה בביוגרפיה שלי, אלמלא שכן אותו קמפוס במרחק תחנה אחת בקו 26 של "דן" מסמינר לוינסקי למורים. אני זוכר את ההלם כשעליתי בפעם הראשונה לאוטובוס, שהיה עמוס בקבוצה רעשנית במיוחד של סמינריסטיות צעירות שחזרו מיום לימודים. הרעש, השפה הירודה וההתנהלות המטומטמת של רובן הצליחו לדכדך אותי. למרות שילדי היו אז בגדר חזון תיאורטי, ידעתי שיבוא יום והם יפלו לידיהן של אלה או דומותיהן. אחרי שהחוויה חזרה ונשנתה עוד כמה פעמים, התחלתי לכוון את מערכת השעות שלי כך שלא תתנגש באספסופות מלוינסקי, ואת ההרהורים הנוגים על עתיד החינוך בישראל הצלחתי לכבוש בעזרת עוד כמה שנים של אמצעי מניעה וגני ילדים פרטיים.

 

אלא שלא לעולם חוסן, ומי שלא רצה את הסמינריסטית בקו 26 קיבל אותה כמחנכת של ילדיו בבית הספר. זה המקום לציין שיש כמובן גם מורים ומורות טובים, אנשים מבריקים שהיו יכולים לטפח קריירה כמעט בכל תחום עיסוק אחר, ובחרו דווקא בהוראה מתוך תחושת שליחות שאין לי אלא להצדיע לה. אלא שלמרבה הצער, כמעט כל המורים האלה נמצאים בסינגפור. במוסדות החינוך בישראל תמצא אולי חמישה מהם על כל 100, מוקפים ב-95 אחרים שההוראה עבורם - ובעיקר עבורן - היא אחת מהשתיים: עדות לכך שלא היו מוכשרים מספיק לכל מקצוע אחר, או לכך ששעות העבודה ומדיניות החופשות השערורייתית של משרד החינוך הלמו את קריירת ההורות שלהם. בעצם, למה לנסות להיות פי.סי בכוח; את קריירת האימהות שלהן.

 

אין עם מי לדבר

עכשיו נצלצל רגע בפעמון (למי שעדיין אין לו ילדים בבית ספר: קול הצלצול המתכתי שכה אהבנו הוחלף ברוב בתי הספר במנגינות מהסוג שמאפיין מרכזיות טלפונים או אוטו גלידה) ונצא להפסקה וירטואלית. אחת הבעיות החמורות של החברה הישראלית בשנים האחרונות היא שהפסקנו לקחת אחריות על גורלנו. זה התחיל עם פיצוץ קמפ דיוויד ואינתיפאדת אל אקצה אצל ברק, קו פרשת מים שלאחריו הבינו גם רוב מי שכינו עצמם "שמאלנים" שאין לנו באמת עם מי לדבר, ונמשך עם הוכחת כשלון המהלכים החד צדדיים - פינוי לבנון, ההתנתקות וביטול תכנית ההתכנסות - שיותר מאשר ביטאו משנה מדינית סדורה, היו עדות לתשוקה הישראלית להחזיר את המושכות והיוזמה לידינו.

 

כשלונם של מהלכים אלה גרם לרוב הישראלים לגלגל את האחריות מהם והלאה, לאמור: ניסינו, אבל אנחנו מוקפים בערבים, ומה שהיה הוא שיהיה לנצח, או לפחות עד שלאיראנים תהיה פצצת אטום שמישה. בנסיבות האלה מוכרחים להזכיר שהעשורים המוצלחים ביותר בתולדות מדינת ישראל, אלה שבהם הפכנו מקוריוז היסטורי למדינה שהישגיה עוררו התפעלות בין הגויים, היו בעצם די דומים: גם בשנות ה-50 וה-60 לא היה עם מי לדבר ועל מה לדבר, וגם אז סברו ישראלים רבים כי אנחנו חיים על זמן שאול, עד שיצליח נאצר לאחד את הערבים למלחמה שתשליך את כולנו הימה.

 

ב-40 השנים שחלפו מאז קרו לא מעט דברים בישראל, רובם שנויים במחלוקת: מלחמת ששת הימים ביססה את מעמדנו כישות מדינית שאינה בת-חלוף (כך לפחות סברנו עד לאחרונה), אבל הביאה עימה כנדוניה גם מיליון וחצי פלשתינים, במספרים של אז, שתקועים עד היום כעצם בגרוננו. מחדל יום הכיפורים הביא עמו שכול ותוגה, אבל סלל את הדרך לחילופי השלטון וליציאה מבורכת מהמשק הריכוזי-סוציאליסטי. על מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדות או תהליך אוסלו דומה שאין להרחיב את הדיבור. כבר בעת התרחשותם הם היו שנויים במחלוקת, שאותה הזמן רק העצים. רק על דבר אחד נדמה שאין עוררין: מערכת החינוך בישראל הלכה, ועודנה הולכת מדחי אל דחי. תחילה נשחקו המשכורות, אחר כך נשחקה היוקרה, אחר כך הצליח השילוב של חוסר תגמול כספי ראוי יחד עם חצאי ימי עבודה להפוך את המקצוע המוערך למועמד אידיאלי ל"משכורת שנייה", וכפועל יוצא מכך למקצוע נשי בהווייתו (אני לא שיפוטי בהכרח, רק מציין את העובדות. ואגב, גם העיתונות הפכה לכזאת).

 

השמרטפיה

העשורים חלפו והמצב המשיך להתדרדר. מערכת החינוך, פעם אחד מסמלי המצוינות של המדינה הצעירה, הפכה למוסד שמרטפות שבסיומו זכאים כארבעים אחוזים משורדיו לתעודת בגרות, שהיא תנאי לרכישת השכלה גבוהה. אם מצבנו המדיני-בטחוני הוא שילוב בין סכלות ישראלית למציאות מזרח-תיכונית שאינה תלויה בדבר (לפחות לא בנו), הרי שבנושא הרס מערכת החינוך לא נותר לנו אלא לבוא בטענות לעצמנו. כאן אין קשר לטרור או לאנטישמיות נוסח השמאל החדש באירופה, אלא רק לסדר עדיפויות ישראלי פנימי. מערכת חינוך ראויה אינה בגדר מותרות - היא כורח קיומי, ממש כמו צבא חזק. היא המפתח להתקדמות טכנולוגית וליציבות חברתית אל מול מערכת משטרתית קורסת, היא העתיד של מערכת הבריאות, הביטחון והשירות הציבורי (גם שלושת האחרונים חולים עד היסוד, אבל השיקום יכול להתחיל רק בחינוך).

 

יש מה לעשות

המטרה כמובן אינה רק לקונן, אלא גם להציע חלופה: מדרג שכר למורים שיתחיל עם שכר בסיס ברוטו של 10,000 שקלים לחודש, ויוכל לטפס עד 30 בכפוף להישגים. לפני שמשיקים כוסות תה בחדר המורים, כדאי לרוב מחזיקותיהן לדעת כי רובן יתבקשו לפרוש מהמערכת בתוך כמה שנים. השכר ינתן רק למורים שיעברו מסלול הכשרה מפרך, עם לימודים שתנאי הקבלה אליהם שווים לאלה הנהוגים בחוגים המבוקשים ביותר באוניברסיטה.

 

הלאה: יום הלימודים יוארך והחופשות יתקצצו מאוד. חופשת הקיץ תתפרש על חודש אוגוסט בלבד, חופשת החגים תכלול בכל שנה את החודש שבין ערב ראש השנה למוצאי שמחת תורה, חופשת חנוכה תבוטל, וכך גם באשר לחופשות פורים, פסח ושבועות - למעט ימי החג עצמם. משמע, בתוספת יום העצמאות, עוד חמישה ימי חופשה שנתיים. חצאי הימים של שישי, הבדיחה הכי לא מצחיקה של המערכת הנוכחית (הילדים חוזרים הביתה ברבע ל-12 אחרי משחקים, ימי הולדת, קבלות שבת ושיעורי חברה שהפכו שם נרדף לבלגן מאורגן) יבוטלו, ונישאר עם חמישה ימי לימודים של שמונה שעות: משמונה וחצי בבוקר ועד ארבע וחצי אחה"צ. המורים החדשים יהיו העלית של החברה, ומי שירצה ללמד באיזורים שנחשבים לחלשים יחסית יזכה להטבות שמקובלות עד היום רק בשוק החופשי, כמו רכב צמוד.

 

יש כסף

עכשיו אתם רשאים לטעון שהכל טוב ויפה, אבל מאיפה הכסף? ובכן, אם לא שמתם לב - למערכת הביטחון, באחד הספינים הציניים ביותר של השנים האחרונות, נמצאו לפתע 30 מיליארד שקל יש מאין (אחרי שייגמרו החקירות למיניהן, יתברר כי המלחמה הזאת היא הדבר הטוב ביותר שקרה לצה"ל. הבזבוז ימשך והשחיתות תחגוג עד למלחמה הבאה) - סכום שהוא גבוה בהרבה מהדרוש לשיקום מערכת החינוך. אם מביאים בחשבון את התועלת העתידית למדינה כתוצאה מהמהפכה בחינוך, מדובר בכסף שיחזור עם ריבית.

 

לפיכך, המתנה הטובה ביותר שאני יכול לתת לילדי שהחלו היום את שנת הלימודים, היא ההבטחה שאתן את קולי בבחירות לכל מועמד שיעגן במצעו את המהפכה הזאת, בלי קשר להאם הוא רוצה לעשות שלום עם הערבים או להרוג בהם. כי כמו שכבר נכתב פעם, הגיע הזמן להבדיל בין מציאות שהיא תולדה של תנאים סביבתיים לבין מציאות שהיא מעשה ידינו. את הצעירות העילגות מקו 26, את הטיפשים שלא יצלחו לשום מקצוע אחר ואת מחפשות "המשכורת השנייה", נא השאירו מחוץ למערכת. המורים של מחר ישתכרו כמו טייסים, אבל גם יזיעו כמותם כדי להתקבל למערכת הכי מוערכת במדינת ישראל. מאביגדור ליברמן ועד ליוסי ביילין, הראשון שירים את הכפפה הזאת יזכה בדבר היחיד שעדיין יש לי והפוליטיקאים חומדים - הפתק שניתן לי בממוצע אחת לשלוש שנים כדי להשפיע.