טירופה של הגברת גרת'

"שלל פוינטון" הוא התחלה טובה להיכרות עם כתביו של הנרי ג'יימס, המומחה הגדול של הנפש המורכבת. אצלו אין מנצחים ואין מפסידים ואין גם תקווה לאושר גדול. היחיד שיוצא נשכר הוא הקורא

זה היה "חלקיק זעיר בזרם השיחה" בסעודת חג המולד, בסוף המאה ה-19. החלקיק היה לגרעין של סיפור, פורסם תחילה בהמשכים במגזין למיטיבי-קרוא מן המעמד הנכון. אחר כך שינה שם, הפך ל"שלל פוינטון" ונכרך בספר ב-1896. בימים ההם, בווינה הקודרת, עמל הדוקטור הטוב זיגמונד פרוינד על מיפוי הנפש וחלוקתה הברורה למרכיבים אוניברסליים נוחים לעיכול. הנרי ג'יימס כבר היה סופר שנודע בזכות הדיוקנאות הפסיכולוגיים המעמיקים שלו, שאין ביניהם דבר וחצי דבר עם החלוקות הפונקציונליות שירדו ממגדל השן הפסיכואנליטי וחלחלו אל הספרות של המאה העשרים. בכתביו של הנרי ג'יימס עדיין תפגשו את המארז הסתורי כולו: אדם. לא איד ואגו וחבילת יצרים וטראומות ידועות מראש, אלא אינדיבידואל שלם, נזר הבריאה, שנפשו טרם נפרדה מן היסוד האתי שבה, שרצונותיו אינם תוצאה של דחפים קמאיים אלא של החלטות רציונליות, ושהאובססיות שלו מעניינות די הצורך להעמיד דמות ספרותית שלמה, קונטרווורסלית, מרהיבה במשוגותיה החד-פעמיות.

 

כזו היא הגברת גרת', אלמנה מן המעמד הבינוני-הגבוה שחיי נישואיה התאפיינו בתאוות רכישה של ציידת חפצים מעולים. היא הקיפה את עצמה, את בעלה ואת בנה בטעם טוב חסר פשרות. היא נשמה אסתטיקה, התאהבה בכל חפץ שרכשה והפכה לאספנית של ריגושים נפשיים, שכן חשה כי השטחים, הפסלים, הרקמות, הדיוקנאות – כולם בעצם ישויות חיות ונושמות שמכירות אותה. מה גדול היה רצונה להמשיך לחיות בין כל אלה, בני טיפוחיה האמיתיים – אלא שמותו של בעלה וחוקי הירושה גזרו שעליה להיפרד, להעביר את האוצרות שלה לידי בנה אוון ולהתבונן בעיניים כלות כיצד מלאכת חייה מופקדת בידי טמבל שאין לו כל יכולת להעריך אסתטיקה טהורה. ורק כדי להוסיף חטא על פשע, אוון, שמגלה אדישות מרתיחה לחפצים, מעוניין בכל זאת בירושה שלו, ומעוניין עוד יותר בנישואין לעלמה מונה בריגסטוק, מופת של וולגריות מודרנית סרת-טעם, זוועתית ממש בעיני הגברת גרת'. תהיה מלחמה.

 

בת בריתה של גברת גרת', פלידה ווטש, היא עלמה מעודנת שניחנה בטעם טוב ובכשרון קטן לציור, אבל לא בורכה בממון או בכוח. המפגש בינה לבין הגברת יוצר מערכת יחסים מעוותת שבה פילדה מוכנה להיות פיון במשחק בין אם לבן. תחילה היא נכנעת לפנטזיה של גברת גרת', שאוון שלה יעזוב את הוולגרית ויתחתן עם פלידה, ולו כדי שכל החפצים בבית יישארו בו, נכונם ויפים ונשמעים לצווים אסתטיים עליונים שכבר אין בהם מקום לבני אדם. כשלאט לאט מתברר כי לא שתלטנותה של האם ולא כניעותה של פלידה יובילו את אוון בדרך הנכונה, פלידה הופכת למתווכת בין שתי סערות יצרים עצומות ממידותיה. תובענותו של אוון מגובה בזכויות חוקיות. תובענותה של אמו מעוורת את עיניה למידות הטובות ומובילה אותה להתנהגות קרימינלית בעליל, כשהיא מכסחת את תוכנו של בית פוינטון ועוברת לגור בבית לא-אהוב, גהינום אסתטי אליו נגררת גם היא מתוך תקווה עמומה שהשהות במחיצת שכיות היופי יכולה לשפר במשהו את מעמדה החברתי המעורער כעלמה חסרת כל.

 

אטיוד פסיכולוגי עמוק

הנרי ג'יימס מטיל את הדמוות המרכזיות בסיפור שלו לקלחת פתולוגית שאין ממנה מוצא, כי ההתנגשות בין תפיסות העולם, הדורות, המעמדות והאובססיות סופה להסתיים רק באובדן מוחלט של הכל לכולם, אבל כדור השלג המדרדר מסמא את עיניהם, מקבע אותם עוד ועוד בתפיסותיהם הנושנות ומונע כל אפשרות להידברות רצינית או אוהבת. בין האם האספנית האובססיסית לבין בנה היחיד פעורה תהום עמוקה של אי הבנה הדדית, ועל פני התהום הזו מנסה פלידה לפסוע מבלי ליפול, לרצות את כולם ולשמור על עקרונות המוסר שלה, ששוב ושוב נתבעים להתגמש ולהתקשח חליפות כשהדרמה מקצינה.

 

אבל "שלל פוינטון" איננו סיפור גדול על יצרי ענק במידות של טלנובלה, אלא אטיוד פסיכולוגי עמוק ומחכים שבנוי דווקא על מגבלות העלילה, על תחושת הקורא שהסוף ידוע מראש ועל אותה איכות חמקמקה, שאולי היתה משותפת לבני דורו של ג'יימס, הקרויה "תמונת העולם של הקורא". אחד המאפיינים הבולטים של הכתיבה של ג'יימס היא אמונתו הנחרצת באינטליגנציה של קוראיו, ביכולתם לפענח כל נימה דקה של אירוניה, בהתעניינותם המוגברת בפערים בין הנראה לעין ונאות מבחינה חברתית לבין מה שמצוי בפנימיותו של אדם. מתוך האמונה הזאת, התפתח סימן ההיכר היותר-מובהק שלו: ג'יימס עוסק בעיקר במניעים, בדחפים, בהתלבטויות ובשיקולים של גיבוריו – ופחות במעשיהם בעולם הריאלי.

 

השיח הפנימי של הדמויות הוא איפוא המרכז. נקודת המבט של פלידה מובילה חלקים מן הסיפור, והיא כה מורכבת וכה אמינה עד שלעתים קרובות ישכח הקורא כי היא איננה הגיבורה של המעשים, וכי לא המעשים חשובים כאן אלא המחשבות: פלידה מזגזגת בין נטייתה להיות קורבן מושלם של האובססיה של גברת גרת' לבין רצונה האמיתי במתן תכנים ומשמעויות משלה לחייה, ולו גם במחיר השתעבדות לגחמות של אחרים.

 

ראוי לעוד קריאה

אצל ג'יימס אין מנצחים ואין מפסידים ואין גם תקווה לאושר גדול. מי שקורא בו במהלך חייו, ימצא שחוש הצדק של ג'יימס, חוש המידה והסימטריה האתית מתיישבים יפה עם תפיסותיהם של אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם. מבוגרים יותר - בחלוף עשרים שנה – מברכים דווקא על המורכבות ולא על הסימטריה. הגם ש"שלל פוינטון" לא נחשב לפסגת היצירה של ג'יימס, הוא ודאי ראוי לעוד קריאה – צעירה או בוגרת – שתוביל לגילוי שלעתים חומק מעיניהם של כותבים מודרניים יותר וקוראיהם: מרכז הכובד של סיפורת ריאליסטית רצינית הוא דמויות שחיי-הנפש שלהן, ולאו דווקא פעולתן בעולם, מצויים בטלטלה דרמטית סוחפת.

 

למי שטרם התוודע ל"יונה של זהב", "השגרירים" ו"דיוקנה של גברת" – "שלל פוינטון" הוא פתיחה מצויינת להיכרות עם הנרי ג'יימס בגלל דחיסותו של השיח הפסיכולוגי-הפנימי של הדמויות ובגלל הטבעיות הגמורה שבה אנחנו מתיידדים עם טירופה של הגברת גרת' מבלי לתייג אותו. תיוג היא מלאכה אוטומטית של סופרים טובים פחות. ג'יימס לא התעניין בו כלל. הוא רצה לפענח, ובספר הזה העמיד דמות מרשימה של מטורפת שחוסה בצל קוד חברתי שונה משלנו, בו ערכים נעלים מנורמטיביות חברתית מדריכים את פעולותיהם של בני האדם.

 

כדי לשבח תרגום, נחוצה היכרות אינטימית עם המקור. הספר הזה חביב עלי כבר שנים הרבה, והלבוש העברי של אלינוער ברגר מלא חיוניות, שומר על הריחוק הקורקטי של לשונו של ג'יימס ומעניק למונולוגים ולשביב הדיאלוג איכות על-זמנית ראויה ומצויינת. מדובר בפנינה: אל תתנו לה לחמוק מבין האצבעות.

 

שלל פוינטון, הנרי ג'יימס. מאנגלית: אלינוער ברגר, עם עובד, 238 עמ'