המנשנש והחתיך

"הסוד המשותף" הוא ספר מרתק, חכם, מדכא, כתוב להפליא; מה שנותר מ"היעלמות" זה משחק פסיכולוגיסטי משעמם בשאלות של דימוי עצמי, נרקיסיזם ויחסים עם האחר

משהו שתרצי לגלות

אדם נוסע ברכבו במשעול הר כשידו הימנית נתונה בין ירכיה הבהירות של מזכירתו. הוא לא מספיק למשוך אותה משם, ואולי גם לא ממהר לעשות זאת, כשהוא מוצא את עצמו ניצב מול אוטובוס שועט עמוס בילדים-קייטנים. האוטובוס צופר, סוטה הצידה, מתנגש בכל כובדו בחומה אדירה ועולה בלהבות. לרגע קצרצר אחד נדמה שנהג המכונית יעצור - אבל לא, הרכב ממשיך לנסוע בצייתנות, בורח מאזור האסון, מפרצופי הילדים, מהאשמה.

 

ז'וזף לאמבר, גיבור "הסוד המשותף" של ז'ורז' סימנון, הוא סתם איש - לא עבריין גדול ואפילו לא נוכל קטן. בסך הכל אדם אפור ובעל מאכזב שמעביר את ימיו בניהול עסק משפחתי משעמם, ואת לילותיו בנשנושים שקטים מהצד. לא אחד שמשהו בחיים הדהויים שלו היה יכול להכין אותו לקטסטרופה כזאת, לא כזה שהיית מדמיינת שיחמוק ככה מאחריות, לא מישהו שבכלל יכול להיות גיבור של סיפור.

 

ובכל זאת, סימנון מפנה את הזרקור מהטרגדיה אל הנפש המצומקת שחוללה אותה - וזאת, מתברר, אינה טרודה בשאלות מוסריות או מוצפת ברגשות אשם. לאמבר עצוב כמובן, במידה זו או אחרת, על מותם של הילדים, אבל יותר מזה הוא רדוף בחרדה שמא הסוד שהוא כומס יצא לאור. ומה יקרה אז? ובכן, אז כבר לא משנה. הוא לא פוחד מהכלא, השנאה והנידוי, הוא לא מתגעגע לחיים שלפני שמתמצים לכדי רגעים זערוריים סימפטיים יותר ובעיקר פחות. לאמבר לא בורח מהעתיד שצופן הגילוי, הוא פוחד מהגילוי עצמו.

 

"הסוד המשותף" הוא ספר מרתק, חכם, מדכא, כתוב להפליא, שמפרק את הכבודה שנקראת נפש האדם, ומותיר ממנה לא יותר מכמה פריטים סתמיים שאינם מסוגלים לחוש את עצמם בלבד. חלקו השני של הספר, אגב, מציג את הסיפור "הכלב הצהוב", שבמרכזו עומד המפקח מגרה - גירסת הבלש המודרני נוסח צרפת. סיפור המתח הזה מציג תעלומה חביבה, משופעת במחוות אלגנטיות, דמויות ציוריות והרבה דרינקים של אחה"צ.

 

"הסוד המשותף", ז'ורז' סימנון, מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד

 

משהו שלא תרצי לחפש

יום אחד, בלי שאיש יודע מדוע ולמה, פאולו נעלם. אין עקבות, אין רמזים, אין קצה חוט ואפילו אין גופה - רק חלל שנפער בחייהן של כל אחת מהדמויות שמרכיבות את היצירה: ארוסתו, המאהבת שלו, אמו, אחותו, אחיו וחברו הטוב. ולכל אחת מהדמויות פאולו משלה. וכל אחת מהן צופנת סוד ולוקחת חלק בנטל, או אולי באשם, להיעדרו. וכל אחת גם עושה כאילו נורא דחוף לה שהוא יחזור, אפילו שאת הדרמה הצוננת שמתרחשת שם לא הייתי מאחלת לאף חייל חטוף.

 

"היעלמות" בנוי כסדרה של מונולוגים שנושאות כל אחת משש הדמויות ביצירה. בין המונולוגים אין קשר מיידי, והם עוסקים בפירוק אישיותו של פאולו, בניתוח יחסיהן עימו ובבחישות פנימיות. ככאלה, המונולוגים הם כמו רשומון שמציג את ריבוי פניו של פאולו, אם כי יש רק פרט יחיד שכולם רואים אותו דבר: הוא חתיך לאללה.

 

מבעד למונולוגים משתקפת לא רק בבואתו המתעתעת של פאולו, אלא גם מבטו של זה שבוחן אותה. ומתישהו נדמה שלא פאולו הוא הקורבן - האדם חסר הישע שעקבותיו אבדו וחייבים למצוא אותו דחוף - אלא שמוקיריו הם המסכנים האמיתיים. אבל מה שהיה יכול להיות תרגיל מחוכם, מוחמץ פעמיים: לא רק שהתכנים אינם מאתגרים במיוחד, אלא גם שכל הדמויות דוברות באותו קול. אין צבעוניות מתפרצת, אלא פלטה שטוחה שעליה רשומים בגוונים אפורים סיפוריהם של שבעה אנשים מתוסכלים. ובסופו של דבר, מה שנותר זה משחק פסיכולוגיסטי משעמם בשאלות של דימוי עצמי, נרקיסיזם ויחסים עם האחר.

 

"היעלמות", איזבלה בוסי פדריגוטי, מאיטלקית: ארנו בר, שוקן