הפרח שרצה לברוח למקום אחר

ביום האחרון של הטיול סיירנו באחד היערות שבצפון. פתאום ראיתי אותה מונחת על הקרקע. פקעת גדולה, עגולה ומחורצת מעט, שולחת זרועות זהירות לאוויר. התעקשתי לקחת אותה איתי ולשתול אותה בגינה בחצר שלנו. זיכרון ילדות על היום האופטימי ביותר בשנה

בגיל 12 נסעתי עם הורים שלי לחופשה בצפון הארץ. שכונת דניה בחיפה, בה גדלו אחי ואחותי, נראית להם המקום הכי טבעי ומוכר. בשבילי זו היתה כמעט ארץ אחרת, חוויה שעד היום חקוקה אצלי, אפילו יותר מטיולים בחו"ל או חופשות אחרות בארץ.

 

הנופים המרהיבים של הצפון, ירוק וכחול, הרים גבוהים, גבעות, הרים, כפרים ערבים וכבשים שחוצות כביש ואף אחד לא צופר. תבנית נוף ילדותי השתנתה באחת. לא עוד בניינים גבוהים ואפורים, רצועות אספלט שחורות ורמזורים מאירים. ידעתי היכן ארצה לחיות, כשאהיה קצת יותר גדול.

 

אבא אמר שאזרוק את זה ואחזור לאוטו

ביום האחרון של הטיול סיירנו באחד היערות שבצפון. פתאום ראיתי אותה מונחת על הקרקע. פקעת גדולה, עגולה ומחורצת מעט, שולחת זרועות זהירות לאוויר. מיד לקחתי אותה והראיתי להורים שלי. "מעניין, פקעת מחוץ לאדמה", אמרה אמא שלי, ואבא אמר שאזרוק את זה ואחזור לאוטו.

 

התעקשתי לקחת אותה איתנו. הסקרנות הילדותית לא נתנה לי מנוחה. אחרי שכנועים ארוכים, שכללו הבטחה להכנת שיעורי הבית בעשור הקרוב (הבטחה שהפרתי תוך פחות מ-48 שעות), הם הסכימו שניקח את הפקעת הביתה ונטמון אותה באדמה.

 

"לא ייצא מזה כלום", הם הבטיחו לי כל הדרך, "נקנה לך כמה פקעות שאתה רוצה במשתלה".

 

אני לא רציתי צבעוני אדום או לוף שחור-סגול שריחו נידף למרחוק. היתה לי הפקעת הזו, מלאת החול, שבוודאי ראתה ימים טובים יותר. חלמתי על הפרחים המופלאים שיעלו ממנה, כל אחד בגוון אחר, ריח משכר של יסמין וסוכריות טופי. דמיינתי שזה צמח מיוחד שברח מהאדמה, שהרי היה לי ברור שגם לצמחים יש רצונות וחלומות, והוא רצה לברוח משם, ללכת למקום אחר. והנה עכשיו אני נושא אותו בידיי ולוקח אותו למקום אחר.

 

חפרתי גומה גדולה בגינה, בין עצי הלימון, וכיסיתי אותה בזהירות. אמא קראה לי מהבית לשתות לימונדה. נכנסתי פנימה ויצאתי מהר לבדוק אם הוא כבר צמח. הגומה עמדה שם בלי שום סימן לתזוזה. קצת התאכזבתי, אבל ידעתי שזה לוקח קצת זמן. למחרת בבוקר קמתי במהירות מהמיטה ורצתי לגינה. שם המתינה לי האכזבה. שום סימן.

 

"זה ייקח שבועיים, שלושה, אם בכלל", אמרה אמא שלי, שנחשבת למבינה גדולה בצמחים ופקעות.

 

לא התייאשתי. כל יום חזרתי לגומה. יום הפך לשבוע, שהפך לחודש שהפך לחודשיים. הפקעת כנראה באמת כבר לא תבקע. ההורים שלי, שראו כמה התאכזבתי, פינו לי חלק מהגינה ונתנו לי לגדל שם מה שאני רוצה. הוצאתי הון קטן מדמי הכיס שלי ובניתי מסלעת קקטוסים גדולה, שהפכה לגאווה האמיתית הראשונה שלי. את הגומה שכחתי, והיא כך נדמה, שכחה אותי.

 

שלוש שנים מאוחר יותר, חודש ספטמבר, כמה ימים אחרי תחילת שנת הלימודים. ישבתי בגינה וקראתי את "פרחי הירושימה". פתאום נזכרתי בפקעת המוזרה ששתלתי באדמה, לפני הרבה זמן. ניגשתי לפינה הרחוקה ההיא, בין עצי הלימון, ונדהמתי לראות חצב גדול, פורח ובוהק, במקום שבו עמדה פעם גומה מלאה באכזבות.

 

צעקתי למשפחה לבוא לראות, וכולם עמדו נדהמים מול הפרח היפהפה. "לא ידעתי שחצבים כל כך יפים", אמרה אחותי הגדולה, ואני חייכתי. מעכשיו, ידעתי, לא אוותר אף פעם על האמונה.

 

                                  * * *

 

בסוף השבוע שעבר נסעתי לבית הוריי. הרבה דברים השתנו שם. השדות הגדולים והירוקים התמלאו בבתים ומכוניות ואנשים, נחצו לאורכם ורוחבם בפסי בטון ואספלט. הכניסה לגינה שלהם נראית בדיוק כמו אז: ערבה בוכייה מחייכת, עץ זית זקן ועייף מנופף לשלום, שרכים גדולים שמטפסים ועוטפים את הבית, כאילו מברכים אותך בתנודות קלות.

 

ובחלק האחורי, החצב ההוא, הרומנטי, שפורח בכל שנה בדיוק באותו היום, היום הכי אופטימי בשנה.

 

וכמה נפלא יהיה להתבונן בו יחד.