יאללה, בלגאן

אאוטקאסט, שמרחיבים את ההיפ-הופ המיינסטרימי בהרבה תעוזה, לא מספקים את הסחורה המצופה באלבומם החדש והמבולגן. גיא חג'ג' התאכזב, אבל עדיין נותן כבוד

הו, אאוטקאסט! כמה טוב שאתם קיימים. כמה חיונית החוליה המקשרת הזו בין ההיפ-הופ המסחרי, הפופולרי, הקליט והרדוד, לבין ההיפ-הופ השכלתני, המאתגר והיצירתי שבשוליים. בלעדיכם היה מעמיק הקרע בעם חובב תנועות הידיים, והיינו נשארים עם זבל מחומם כמו שאריות הכישרון של אמינם והקליפים של הייפ ויליאמס מחד, ועם ראפרים מבריקים וחדשניים שאף אחד לא שומע מאידך. אבל למה להיקרע כשאפשר ליהנות משני העולמות? יאוחה הקרע בעם! הצטרפו לתנועת שלום-סלאם-פיס עכשיו, מאדרפאקר.

 

אאוטקאסט מרחיבים באופן עקבי את ההיפ-הופ המיינסטרימי, ועושים את זה בהצלחה מסחרית עיקשת ובהרבה תעוזה. האלבום הקודם שלהם, Speakerboxxx/The love below הורכב בעצם משני אלבומים, אחד לכל חבר בצמד. בעוד החצי של ביג בוי שכלל וליטש את ההיפ-הופ החלקלק, הכבד והפ'אנקי, אבל לא הצליח להחזיק דיסק שלם, החצי של אנדרה 3000 היה אלבום ההיפ-הופ הכי טוב שאינו אלבום היפ-הופ. ג'אז, ג'אנגל, פי-פאנק, סול, אלקטרו, קברט, בלדות – הכל היה שם, בהר געש יצירתי שהרעיד את אדמת ההיפ-הופ.

 

מחזמר ארוך מדי

כדי לפצח את האלבום החדש של הצמד הכי יצירתי במיינסטרים, צריך לזכור שני דברים. הראשון הוא ש-Idlewild הוא פסקול לסרט מוזיקלי בעל אותו השם, בכיכוב אותו צמד מוזיקלי של פימפ ומאהב, שזוכה לביקורות פושרות למדי. רוב השירים הם תלויי-עלילה במובן מסוים, ולשמוע את האלבום בלי לצפות בסרט, זה קצת כמו לצפות ב"כוכב נולד" בלי סאונד. אולי נהנים יותר, אבל מבינים פחות. הדבר השני שחשוב לזכור הוא שאצל אאוטקאסט אסור לבוא עם שום הנחה מראש.

 

המעריצים ציפו ל"מולאן רוז'" שחור ופורץ גבולות, ובעיקר החזיקו אצבעות שהצמד יחזור לעבוד יחד על שירים ולראפרפ זה לצד זה. ובעוד המחזמר הקולנועי לא שרף את הקופות, מסתמנת התחממות קלה בין ביג בוי ואנדרה. לא מעט שירים באלבום העמוס הזה הם תוצר של חיבור שני המוחות המבריקים האלה יחד, ורובם, כמו "Morris brown" המופלא שחורש מצעדים, מצליחים לשחזר לא רע כמה מרגעי השיא של הצמד.

 

אבל על רוב השירים הם חתומים בנפרד, ולמרות עליונותו הברורה של אנדרה בהיתוך סגנונות יצירתי וכתיבה מלודית, באלבום הזה דווקא ביג בוי יוצא כשידו עטורת הגורמטים על העליונה. בעוד אנדרה מנסה ללהטט בין ראפ לשירה, בין היפ-הופ למוזיקה משנות השלושים ובעיקר בין מעט שילובי תבלינים מענגים להרבה תבשילים פושרים ותפלים, ביג בוי פשוט קולע בול בכל ירייה.

 

הסינגל הנהדר "Idlewild blue", בו אנדרה טורח לכתוב, לנגן ולשיר הכל בעצמו, מזכיר לנו כמה טוב היפ-הופ יכול להישמע עם גיטרה אקוסטית, סולן כריזמטי והפקה שיוצאת מראש שפשוט אין לו גבולות. אבל האלבום הזה לא תפס אותו ביום טוב. לצד קטעים מפוספסים רבים של אנדרה, שפשוט הלכו רחוק מדי עם המיוזיקל, נוצצים כוכבים כמו "The train", "In your dreams" ו-"Call the law", שלוש הרצועות הכי מוצלחות באלבום, ועל שלושתן חתום דווקא ביג בוי לבדו. השירה הסוחפת של ג'אנל מונאי בשניים מהקטעים האלה מטיסה את האלבום לשיאי גובה מסחררים שמהם אפשר רק לרדת, אבל הראפ החלקלק, הכתיבה החכמה וההגשה המלוטשת מתמיד של ביג בוי יוצרים פה קרקע יציבה נדירה באלבום עמוס ומבולגן.

 

וזו כנראה החולשה הכי גדולה של האלבום. עזבו את שיתופי הפעולה המאכזבים עם מייסי גריי, סנופ דוג ולי'ל ויין שמשובצים לאורך הפסקול. האלבום הזה נמשך שעה ועשרים, כמעט כמו הסרט עצמו. כמעט שעה וחצי של מוזיקה, 25 רצועות, שישה קטעי מעבר מיותרים, מיעוט בשירים גדולים ורצף מוזיקלי קלוש – זה פשוט מחזמר ארוך מדי, שנרדמים בו באמצע האולם. או לפחות מתחרמנים בשורה האחרונה עד שביג בוי יעלה עם החברה החדשה שלו, ג'אנל.