היום השלישי: גדת הנילוס פינת קיבוץ גלויות

עם ותק של שלושה ימי שטח באפריקה, המלכות כבר לא מתרגשות מהיפופוטמים ענקיים. בבונים חצופים ומדריך ששר בסוואהילית עדיין עושים להן את זה. תמונות מאפריקה, טייק 3

6 בבוקר, גילוי הנהר. גם הבוקר מעירים אותנו הצוותים התורנים, הפעם צוותים 5 ו-6. ישנו כל כך חזק, כך שגם אם ההיפופוטם באמת חזר לבקר, לא הרגשנו. על הדשא הסמוך מתרוצץ לו חזיר בר, ועל העץ שממול עומדת קפואה ציפור מוזרה מעט, גדולה בערך כמו חסידה – מריבו. מהרחבה שבה אכלנו ארוחת בוקר נשקף הנהר הגדול, הנילוס, במלוא הדרו. אפריקה.

 

• עוד תמונות מאפריקה: היום הראשון, היום השני

 

צהריים, שיחות עם בבונים. שמונה ג'יפים כבדים מועמסים על רפסודה שלא נראית חסונה במיוחד, שתעביר אותנו אל צידו השני של הנהר. על הגדה שממול רובצים היפופוטמים שכבר לא מרגשים אף אחת. המלכות שולפות משקפות ומגלות את הפלא הגדול הבא – משפחת פילים מרהיבה מתהלכת על הגדה.

 

מלכות אחרי בבון (צילומים: איה בן-עזרי)

 

עד שפורקים את המלכות בצד השני, השמש המשוונית כבר יוקדת. כמה צריפונים עומדים שם ולידם, כנהוג כאן, עומדים יושביהם. לצידם רועה היפופוטם ענק במיוחד. המקומיים שמכירים אותו אישית, מזהירים שהוא מסוכן במיוחד ושברגע זה הוא גם עצבני. מתחת לכל עץ פזורות משפחות של בבונים. אלה מתקרבים אלינו, ושמחת המלכות לא יודעת גבולות, עד כדי סכנה של ממש. הבבונים כאן חצופים אומנם, אבל המלכות חצופות עוד יותר.

 

אחר הצהריים, תנין עם המון שיניים. "אף אחד לא שוחה באזור הזה של הנילוס", מסביר לנו דניס, מדריך מקומי שמלווה אותנו לשיט לאורך הנהר הגדול, "פשוט יש לו סיכוי לא רע בכלל לא לצאת מהמים. הנהר שורץ תנינים". על החוף נראים הקרוקודילים האימתניים כמו פסלים קפואים. הם לא זזים, פיותיהם פעורים והשיניים לא מרמזות על כוונות טובות במיוחד.

 

זהירות, אנטילופות בדרך

 

מרוב קרוקודילים והיפופוטמים שזרועים על גדת הנהר בהמוניהם, איבדו המלכות עניין ופנו לדבר האמיתי – לעשות שמח. דניס לא יכול היה לדעת מה מצפה לו. זה התחיל בשירה, ולרמז הראשון של תנועת אגן שלו, הסתערו עליו כמה עשרות נשים שמדברות בשפה זרה ולבושות בתלבושת אחידה, ופצחו מולו במחול שאילץ אותו לשתף פעולה. אז הן שרו שירים בעברית - והוא הצטרף, והוא שר שירים בסוואהילית - והן הצטרפו. כור היתוך, קיבוץ גלויות באוגנדה. הרצל אמר.

 

לקראת השקיעה, הסוונה. שיירת הג'יפים נראית עוצמתית במיוחד במישורי הסוונה. צמחייה נמוכה מנוקדת באנטילופות מכל מיני מינים המקפצות בחן שקשה לשער. רעם המנועים לא ממש מפחיד אותן. מדי פעם מופיע לו עדר של ג'ירפות גבוהות ואציליות. התמונה נראית כמו שאמורה להיראות גלויה מאפריקה. קשה להאמין.

 

מה הן עושות בלילות?

 

בכפר שבו עברנו קודם לכן פגשנו שתי נערות צעירות שניגשו לשוחח. אנגלית מצויינת, לומדות בפנימייה בקמפלה, משפחה עם אמצעים. אחת רוצה להיות רופאה, השנייה עורכת דין. הן מדברות על הקשיים, על הסיכוי הקלוש למצוא כאן עבודה גם אחרי שיסיימו ללמוד, ומצחקקות כמו כל נערה בגילן כשמנסים לדבר איתן על בנים. בשמורה שבה סיירנו יום מלא וארוך הן לא ביקרו מעולם. 10 דקות מהבית, והן ראו אותה רק בטלוויזיה.

 

והמלכות מוסרות:

• אהבה וגעגועים ליובל ונשיקות למשפחה (אמא גאה בי). קרן.

• ברכות לקרין, תומר ולכל האהובים שמתגעגעים. ד"ש חמה מאוגנדה. טל.
• לכל המעריצים והמעריצות בארץ אוהבת עד השמים ובחזרה. אפרת.
• לכל מי ששקט לו וקצת מתגעגע, עוד מעט אשוב. מיכל ברטי.
• אמא באגדה, חלום בנוף מדהים. תהיו שלי תמיד. מיכל גלס.
• לבנותי היפות מכל – אמא מאושרת מאוד וד"ש לאבא המתוק. אורנה.
• למשפחתי היקרה, עושה את צעדי הראשונים באוגנדה. אורלי אליאס.
• מהסוונה הירוקה ופגישות עם החיות נשיקות חמות מסבתא ואשתו של. נילי פרידמן.
• לתומר, יונתן ושגיא, מתגעגעת אמא (וגם לאבא).