מייבי בלוז
הבת שלו כבר חגגה חצי שנה, ואב הבית שלנו עדיין לא מרגיש כמו ההורה של אף אחד. דיכאון לאחר הלידה? הלם מול הילדה? תחליטו לבד
לו הייתי שלמה ארצי, הייתי מוסיף שורה לשירי "רוב הזמן את אשתי". הנה, תראו: "חיכינו תשעה/ בתשיעי ילדת בעצב/ ואז חיכינו עוד קצת". האמת היא שהייתי גם גורע כמה שורות משיריו האחרים, נניח ההיא עם המטוס של קרב ממריא, אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על זמר עברי. אנחנו כאן כדי לדבר על בייבי-בלוז גברי, והדבר הראשון שיש לי להגיד עליו זה שבניגוד למסקנות של כל מיני חוקרים, הוא לא נובע רק מחרדות כלכליות או מחששות מקריסה תחת נטל ההורות. הוא נובע גם מזה שבחודשים הראשונים אחרי הלידה אתה עושה בדיוק מה שעשית לפניה: מחכה.
כשיש לך בת בגיל חצי שנה, ולי יש, אנשים כל הזמן שואלים אותך "נו, אז איך זה להיות אבא?" (או, אם הם אנשים ממש מעצבנים, "אז איך האבהות מוצאת אותך?"). והתשובה היחידה שלי היא שאין לי מושג, אבל אני יכול לספר להם איך זה להיות אח סיעודי אם הם רוצים. אתן מבינות, זאת פשוט אחת מהאמיתות האלה שגברים לא מגלים לכן וכנראה שגם לא לחוקרים: שכדי להרגיש אבאים, אנחנו צריכים יותר מלחתל ולהאכיל ולקלח. אנחנו צריכים, בקיצור, משהו שתינוקות מתאריך הייצור של הבת שלי עדיין לא נותנים.
מומחים אומרים שאפילו המקרים הקשים ביותר של דיכאון לאחר הלידה בקרב גברים מסתיימים אחרי שנה וחצי-שנתיים, גם אם הם לא מטופלים. אבל בעלי התארים הרלוונטיים לא יודעים למה הם מסתיימים. לי אין שום תואר וגם הבלורית שלי לא משהו, אבל יש לי הסבר אפשרי: אחרי שנה וחצי-שנתיים, ילדים מדברים. ובגלל שאנחנו לא גדולים בתקשורת מסוגים אחרים, הגיוני שחלק מאיתנו מתחילים להרגיש רק אז את מה שחלק מכן מצליחות להרגיש כבר בחדר הלידה.
מיד נגיע להסברים הלא מלומדים שלי על מה שקורה לנו בין לבין, אבל יש עוד משהו שחשוב להבהיר בנוגע להמתנה הפוסט-לידתית. לפני שניגשתי לכתוב את השורות האלה, נכנסתי לכל מיני פורומים של אימהות (גלית9? אני) וראיתי סיפור שחוזר על עצמו באלף ואחת גירסאות: בעלי נורא עוזר עם הילד, אבל יש לי הרגשה שהוא לא לגמרי מתחבר אליו. אז תשמעו, אני נורא עוזר עם הילדה ולגמרי מתחבר אליה, ויש לי הרגשה שזה נכון גם לגבי אלף ואחד הבעלים האחרים, כי אלה שלא מתחברים לתינוקות הם בדרך כלל גם אלה שלא עוזרים איתם. זה מה שאני מנסה להגיד מאז השורה הראשונה - אוקיי, השנייה, ההיא עם שלמה ארצי סתם הצחיקה אותי בזמנה - שמה שאנחנו "לא מתחברים" אליו בתקופה הזאת זה לא הילד. זה האבא.
שער החליפין של החיוך המלאכי
אם יש צירוף מילים שחוזר על עצמו בכל פיסת מחקר שקראתי על אבאים מדוכאים זה "אובדן החירות". גברים, מסבירים לנו כל מיני אנשים ששם המשפחה שלהם נגמר ב-PhD, מתקשים להתמודד עם זה שפתאום יש בבית יצור שתובע חזקה על הזמן הפנוי שלהם. אני, ששם המשפחה שלי נגמר בלינג, טוען שגם זה קשור לעובדה שהיצור דנן ניחן ברפרטואר של שלושה רגשות ושני עיצורים.
גברים הם יצורים פשוטים, וכשהם נותנים משהו הם מצפים לקבל משהו בתמורה. כשאנחנו נותנים את הזולה שלנו, אנחנו מצפים לקבל את סך החוויות שאהוד מנור ז"ל כתב עליהן את "ילדותי השנייה". אבל זה לא מקרה שאצל מנור, האקשן מתחיל שנה אחרי שאחרון המדוכאים חוזר לעצמו: בגיל שלוש.
בגיל חצי, התמורה היחידה שאתה מקבל היא חיוך - ובכל פעם שאיזה הורה צעיר אומר לי בעיניים בורקות ש"חיוך אחד שלו שווה הכל", אני לא יכול שלא לתהות ממה בדיוק העיניים שלו בורקות. תגיד לי, סמיילי, חיוך אחד שווה את כל הסרטים שאני לא רואה ואת כל הרביצות שאני לא רובץ ואת כל הביצים שאני לא מגרבץ? זין שווה. לפי שער החליפין שלי, חיוך מלאכי אחד שווה חיתול רדיואקטיבי אחד.
מה שמוביל אותי לעוד שטות שאומרים לך אנשים כמו סמיילי דלעיל: "כל יום משתנה אצלם משהו". קרי, התפתחות התינוק היא תהליך שעצם הצפייה בו מהווה תמורה הולמת לשלבים המוקדמים והתובעניים האלה של האבהות. ואני שב ואומר, זין. הדבר היחיד שמשתנה כל יום זה מידת הצמיגיות של הנוזלים שהם מפיקים. יכול להיות שעוד מחכה לי תקופת גילויים כזאת, אבל נכון לעכשיו דברים משתנים פעם בכמה שבועות - וחוץ מזה, עם כל הכבוד, יש גבול לסיפוק שאני מסוגל לשאוב מהידיעה שהיום היא התגלגלה שמאלה.
עכשיו אתן בטח אומרות לעצמכן שיצא המרצע משק האשכים. שהבעיה שלי, ושל שאר הגברים מטיפוס הלא-סמיילי, היא לא דיכאון אלא אגוצנטריות. ובכן, יש לי חדשות בשבילכן: ברור שכולנו אגוצנטריים (גם סמיילי, פשוט יש לו דרך יותר קוקסינלית להביע את זה). אבל בפרפראזה על שם הסרט ההוא של גאס ואן סנט, אפילו אגואיסטים חוטפים את הבלוז.
האמת היא שאני לא אמור לקרוא לזה ככה, כי התופעה שנקראת "בייבי-בלוז" תחומה בשבועיים-שלושה הראשונים שלך כאם או כאב. מה שמתחיל מאוחר יותר ונמשך זמן רב יותר כבר נחשב ל"דיכאון פוסט-פרטום" (ככה אמרו "לאחר הלידה" בלטיניה). אצלי זה התחיל בערך אחרי שלושה חודשים ועדיין לא נגמר, ככה שאני בטח שייך לקטגוריה השנייה, אבל לא רק בגלל הטיימינג: גם בגלל שכחול הוא הצבע האחרון שמסתובב לי כרגע בסיסטם. יש ימים של אפור, ויש ימים של שחור. בעצם יש גם ימים של ירוק, אבל נראה לי שדיברתי מספיק על דברים שתינוקות מפרישים.
העכבר ששאג
הזכרתי קודם את אובדן החירות, ואין ספק שזה חלק מהסיפור. אולי זה אפילו כל הסיפור של הימים האפורים: קשה להתרגל לשגרה החדשה הזאת, שבה הטקס המקודש של יד אחת על השלט-רחוק והשנייה במפשעה לא מגיע לפני עשר וחצי. אבל זה לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו, בעיקר כי יש לך תשעה חודשים להתכונן לחלק הזה של הדיל. מה שאתה לא מתכונן אליו מראש זה החרא האמיתי בסיפור הזה. והוא מכה במאוורר בימים השחורים.
אולי כי הבת שלי היא תינוקת נוחה ואולי כי אבא שלה פחות מדוכא ממה שנדמה לו, הם לא תופסים אותי לעיתים קרובות מדי; אני לא חושב שהיו לי יותר מארבעה-חמישה כאלה. אבל כשהם באים, הם מרגישים - בהיעדר הגדרה אחרת - קליניים.
אני יודע שהם מגיעים לפי איך שהבטן מתנהגת בבוקר. הגוש המפורסם שאנשים דיכאוניים מדברים עליו? זה. או לא בדיוק זה, כי התחושה המדויקת היא של משהו שתופס לך את המעיים ומושך אותם למטה. אבל אני מניח ש"גוש" זאת פשוט הדרך הקצרה לתאר את ההרגשה שיש שם משהו חסום, ושאם רק תיתן לו הוא יתפרץ - ויחד איתו ילכו כל השפיות שנשארה לך במערכת וכל הדמעות שנשארו לך בשקיקים. ולא, זה ממש לא קורה בגלל שאיבדת את החירות שלך. זה בגלל שאיבדת את האופק.
לא מצאתי נתונים שיאששו את זה, אבל אני מוכן להתערב איתכן שדיכאון-שלאחר-הלידה-של-אשתך הוא מחלה של המעמד הבינוני. של אלה שמשתתפים במה שמכונה "מרוץ העכברים". כשאתה חלק ממערכת כלכלית וחברתית שקצב ההתקדמות בתוכה הוא של עקב בצד אגודל, וגם זה במעלה סולם שבראשו אין כלום חוץ מתקרת זכוכית, יש שתי סיבות אפשריות לקום בבוקר ולצאת לרוטינה שלך. הראשונה היא המחשבה (או האשליה) שאם תקרע את התחת תכבוש את הפסגה, והשנייה היא המחשבה (או שוב, האשליה) שבמקרה הכי גרוע אתה יכול לצאת מהמשחק. אחד משני הדברים האלה הוא האופק שלך - ושניהם מפסיקים להיות אופציה ברגע שאתה הופך לאבא. או ליתר דיוק, אם אתה באמת רוצה להיות אבא.
מי שבאמת רוצה להיות אבא לא יישאר במשרד אחרי כולם, כי הוא יודע שעוד כמה לירות בסוף החודש פחות חשובות לבת שלו מאשר החיבוק שלו. והוא גם לא יכריז יום אחד ששברו את הכלים ולא משחקים, כי בכל זאת, גם הלירות חשובות. ופתאום - לא כל בוקר, אולי ארבעה-חמישה בשלושה חודשים - הוא יתעורר בתחושה שנגזר עליו להישאר עכבר עד קץ כל הזמנים. אבל גברים רוצים להיות אריות, וקשה להם מאוד להיות עכברים. כל כך קשה שזה מרגיש כאילו מישהו תופס להם את המעיים ומושך אותם למטה.
תמורת מילה אחת
אנשים שבאמת מבינים בפסיכולוגיה, בניגוד לכותבים שבקושי מבינים את עצמם, אולי יגידו לכם שמה שתיארתי כאן זה לא דיכאון אלא חרדה. אשתי, על כל פנים, משוכנעת שזאת הדיאגנוזה הנכונה לגבי: חרדת שכירים בלי גב כלכלי שלאחר הלידה.
אני מניח שהיא צודקת, כי היא בדרך כלל צודקת. אבל גם אם היא לא, ויש לה בבית מקרה טקסט-בוק של דיכאון פוסט-פרטום שלא ייגמר לפני שהקטנה תתחיל לדבר, יש אמת קטנה שמלווה אותי דרך כל הימים האפורים ואיכשהו עוזרת לי לשרוד גם את השחורים: זה שווה את זה.
כבר הבעתי את דעתי על החיוך אליבא דסמיילי, אבל אני זוכר את הראשון שלה וזוכר איך ביום-יומיים שאחרי לא חשבתי בכלל על עכברים. וכשאני רואה ילדים מודל 2005 שפולטים חוץ ממטרנה גם את המילים הראשונות שלהם, אני לא חושב שתמו חיי כפי שהכרתי (או שרציתי) אותם. כל מה שאני חושב זה "נו כבר". נו כבר, תלמדי לשבת. נו כבר, תזחלי קצת יותר מעשרים סנטימטר ברוורס. ונו כבר, תגידי אבא. כי כשאת סופסוף תגידי את זה, יש סיכוי שאני סופסוף ארגיש את זה. ועם כל השחור והאפור והירוק שיש לי כרגע בעיניים, נדמה לי שאני הולך לאהוב את זה.