שמרנות במסווה של סאטירה

במקום לומר משהו מעניין ואמיץ באמת על המציאות הישראלית, "NO אקזיט" שב ומאשר את המציאות שאותה הוא תוקף. קוראים לזה חוסר תחכום

 

 

"NO אקזיט", שזכה במפתיע בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים השנה, אולי אינו סרט פסול, אבל הוא בהחלט סרט מקומם. כאשר במאי של סדרת ריאליטי מדוברת, דרור סבו, שעמד מאחורי העונה הראשונה של "פרויקט Y” בלוויין, מרים סרט שכל כולו התקפה סאטירית חריפה על הנצלנות ורדיפת הרייטינג של תוכניות המציאות – זוהי ציניות לשמה. אבל כאשר הסרט עצמו שב, למעשה, ומאשר את המציאות שאותה הוא תוקף – זה כבר חוסר תחכום.

 

שכן במקום להטריד באמת, “NO אקזיט" מגולל סיפור מוסר של גאולה, שבו מתקיימת חלוקה פשטנית בין "טובים" ו"רעים"; ובמקום להגיד משהו משמעותי על האופן שבו גיבורי תוכניות הריאליטי הופכים לדמויות נערצות על מי שטרם חצו את גיל 12 – ובתוך כך להצביע על המידיות, השטחיות והפופוליזם הזול של תוכניות אלה – הוא נוטל כוכבי נוער (ובראשם מנחי רצועת אקזיט, עפר שכטר ומלי לוי, וכן שירי מימון), והופך אותם לדמויות שבדיוק עמן ועם ערכיהן אמור הקהל פה להזדהות.

 

העלילה היא סיפור מפיסטו פוגש את "קחי אותי שרון". סטודנט צעיר לקולנוע (שכטר), המבקש לגייס מימון לצורכי סרט תיעודי על תהליך השיקום של חברו (אמנון וולף) שלקה בעיוורון פסיכוסומטי בזמן שירותו הצבאי, מוכר את נשמתו לשטן – פה בדמות מפיק טלוויזיה מצליח (גל זייד), שהוא גם מורו לשעבר של הקולנוען התמים – התר אחר גימיק חדש לתוכנית הריאליטי שלו, "בחירת לבו". כתוצאה, אותו עיוור הופך לגיבור התוכנית הכלוא באולפנים יחד עם מתמודדות פוטנציאליות על לבו, שאף לא אחת מהן מודעת לנכותו. כדי להסוות את עיוורונו הוא עוטה משקפי שמש אופנתיות שבעדשותיהן מותקנת מצלמה זעירה, כאשר המאמנת האישית שלו (נועה ברקאי), שהיא גם חברתו של הקולנוען, משמשת לו עיניים מתוך חדר הבקרה.

 

מסר שמרני

ניחא ש"NO אקזיט" אינו מחדש דבר – אסתטית ואידאולוגית – על מה שכבר נצפה ונאמר בסרטים דוגמת "המופע של טרומן" ו"החיים בשידור חי". אלא שבבחירה שלו לומר את המובן מאליו יש אף משהו מתפנק. כך, אף שסרטו של סבו (שהתסריט שלו נכתב בידי עמית ליאור, ברק סלונים וסבו עצמו) מצטייר, בעיני עצמו בעיקר, כיצירה עכשווית, נועזת ופרובוקטיבית – במיוחד באופן שבו "המציאות", בחלקים גדולים של הסרט, נחווית מבעד למסכי טלוויזיה המוצגים בו זמנית במפוצל – הרי שהמסר שלו שמרני, דידקטי, שלא לומר מחניף ממש לקהל.

 

יתר על כן, הבחירה (האומללה משהו) להפוך את קול המצפון של הסרט – אותו אחד שמשקיף על המתרחש כאן מלמעלה – לאיש אבטחה חובש כיפה (בגילומו של מיכאל מושונוב החביב), ועוד כזה שמדפדף לכל אורכו בעותק של "הגולם", יש בה משום סמליות שמוטב היה להימנע ממנה. לא זו בלבד שמדובר באגדה ששימשה מודל לכל מעשיה (מ"פרנקנשטיין" ועד "בלייד ראנר”) על יצורים סינתטיים שקמים על יוצריהם, אלא שעל מצחו של אותו גוש חימר מעשה ידי המהר"ל מפראג היו חקוקות, כידוע לכל, האותיות "א.מ.ת" – אותה אמת ש"המציאות" של תוכניות הריאליטי מבקשת לטשטש, ואשר קיימת, אולי, רק בחזרה (ע"ע המאבטח הנ"ל) אל חיק הקב"ה.

 

הסרט זוקף לזכותו הישגים בכל הנוגע לגימור הטכני ולביצועי המשחק. במיוחד אמורים הדברים בגל זייד (שזכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל ירושלים), העושה כאן בחן רב את דמות המפיק השטני, ובעפר שכטר. הלה, כוכב הטלנובלה בכבלים, "האלופה", ומי שנחקק בפנתאון הטלוויזיוני המפוקפק בזכות הנפיחה ההיא בשידור חי, התנה עד כה את האצבע המשלטטת לזפזפ ממנו והלאה. בסרט, לעומת זאת, הוא מתגלה במפתיע כשחקן בעל נוכחות, שיש בה כדי להתעלות אל מעבר לעיצוב הפשטני והמוכר של דמותו. מה חבל, על כן, שהסרט אינו עושה כל מאמץ כדי לומר משהו מעניין, שלא לומר אמיץ באמת, על המציאות הישראלית שבתוכה הוא מתרחש, ומבכר ללכת בדרך המסוכנת של אמירות טריביאליות קלות לעיכול. באופן שבו "NO אקזיט" נדרש לדרמה זולה ולפעלולי רגש מלאכותיים, הוא אינו שונה במאום מתוכניות הריאליטי שאותן הוא מבקש לכאורה לתקוף.