מתוק, מלוכלך ושרמאנטי

לילי אלן מביאה לכם פצצת פופ קיצית, ל-Dirty Pretty Things קצת קשה להתחבר וה-French Chic נשמע אותו דבר

עוגה אנגלית

Alright, Still – Lily Allen

 

האסוציאציה הראשונה שעולה כששומעים את לילי אלן היא מייק סקינר מדה סטריטס. ולא שיש קשר מוזיקלי אמיתי בין הסגנון המלוכלך שלו לפופ שלה, אבל אלן היא הכי סקינרית שיש: בחיתוך הדיבור הספק ראפ-ספק שירה שלה, באופן שבו היא משחקת עם האנגלית, ובאיך שהיא צובעת בלבביות את הפרחיות הלונדונית.

 

לילי אלן. אלבום קיץ פצצתי

 

אלן, בריטית בת 21, היא עוד אחד מסיפורי ההצלחה המתרבים על אמנים שצמחו באינטרנט. השירים שהעלתה במייספייס משכו אליה הרבה צעירי אינטרנט, הפכו אותה לנסיכת הרשת, והבטיחו שכשאלבום הבכורה שלה יצא, ההייפ יהיה בשיאו. מתברר שההמולה לא היתה לשווא: מדובר באלבום פופ מדליק, מיידי ומתוחכם, שמתאים פיקס לרדיו ולמסיבות. אלן נשמעת מצחיקה, צינית, שנונה ומקורית לכל אורכו, ואפילו מדגימה איכויות קוליות יפות. גם המלודיות שלה מתוקות וקלות לעיכול כמו מיץ פטל, למרות שלפעמים הן נשמעות קצת ילדותיות.

 

הנושאים שאלן שרה עליהם כוללים בעיקר טרדות יומיומיות מסורתיות של בחורות צעירות בעיר גדולה. בין השאר היא מספרת איך סגרו לה את האשראי, החרימו לה את הרישיון ודרשו ממנה לרזות. חוץ מזה היא משיאה עצות כיצד להיפטר בנימוס מבנים ניג'סים, והכי חשוב - מסבירה איך להישאר קולית כל הזמן. באשר לשירי אהבה, ובכן, את אלה אלן לא מבזבזת על בחורים, אלא מקדישה ללונדון היפה והאלימה. ואם לסכם בקצרה, אז עם 100 אחוז קילרים ואפס פילרים, לילי אלן נותנת אלבום קיץ פצצתי.

 

בסוף שומעים גם את היופי

Waterloo To Anywhere – Dirty Pretty Things

 

הליברטינז היו אחת הלהקות שעלו על גל תחיית הרוק של המילניום הנוכחי, והיו כאלה שאפילו הכתירו אותם כלהקת הפאנק הטובה של התקופה. רק שבאיזשהו שלב נשבר לקארל באראט (הגיטריסט והשותף לכתיבה) מהסולן פיט דוהרטי, שהתעסק יותר בהרואין ופחות במוזיקה, והוא החליט לפרוש. בדרכו החוצה באראט אסף אליו גם את המתופף גארי פאוול, והקים איתו את ההרכב Dirty Pretty Things.

 

Waterloo To Anywhere הוא האלבום הראשון שלהם, והוא מתכתב עם המסורת המוזיקלית של הקלאש המיתולוגיים - פאנק מהיר, קליט ואנרגטי, עם נגיעות קלות של רגאיי. בין לבין אפשר לזהות בו גם השפעות של הרכבים בריטיים אחרים, כמו הסמיתס ואפילו אואזיס. היתרון של באראט ופאוול ביחס ללהקות פאנק עכשוויות הוא שהם נמנעים מלהישמע משויפים או מכובסים.

 

באראט שר על פרידות, מלחמות ונשים, והלכלוך והכעס נוסח קורט קוביין יוצאים בשירה שלו בכל הכוח. הוא חם על דוהרטי ששרט לו את הלב. הוא עצבני על המלחמה בעיראק. והוא ממליץ לגברים אחרים להימנע מלתת מכות לנשים שהם אוהבים.

 

הבעיה היא שעוד בימי הליברטינז דוהרטי היה קצת יותר כישרוני מבאראט בכתיבת להיטים, וזה ניכר גם באלבום הזה. השירים של באראט בהחלט טובים, רק שלוקח זמן להתחבר אליהם, להבחין באירוניה ששזורה בהם ולהתמכר לתנועות הגיטרה. מי שבכל זאת תחליט לתת לזה צ'אנס תגלה שההשקעה משתלמת.

 

אותו שאנסון, יותר פאסון

הגל החדש במוזיקה הצרפתית – French Chic

 

כשמדברים על מוזיקה צרפתית, קודם כל אומרים שאנסונים, ומיד אחרי מוסיפים רומנטיקה, יצרים, עוצמה, שארל אזנבור, ז'אק ברל ויוסי בנאי. כשמדברים על הגל החדש במוזיקה הצרפתית מתכוונים למעשה לנובל-שאנסון, או בעברית "שיר חדש" (כן, זה אובד בתרגום), שזה בעצם פיתוח של השאנסון. הרעיון פשוט: לוקחים את הדרמה, המלודיה והלחישות של השאנסון ומדללים את זה בצלילי צ'יל אאוט עדכניים. מכאן כל מה שצריך זה רק לשים את זה בבית קפה.

 

French Chic. קצת חוזר על עצמו

 

בין 20 האמנים שמשתתפים ב-French Chic אפשר למצוא את קרן אן, שהשורשים הישראליים שלה זיכו אותה בשני שירים, השני ביניהם מענג ודוקר בו זמנית; את בנז'מין ביוליי שנותן את הקטע הטוב ביותר (ביוליי, אגב, מכונה בצדק סרז' גינזבורג החדש, והשיר שלו אפל, דרמטי, מפתה ומפחיד כמו רשת קורי עכביש); ואת ג'יין בירקין ומארק לוואן בדואט עם סואד מאסי, שמצליחים להביא זווית אלג'ירית מעניינת ומקורית לאוסף.

 

הבעיה היא שמלבד כל השמות שהוזכרו פה, שאר השירים באלבום נשמעים, איך לומר, די דומים. ולמעשה, אם נשתהה רגע עם עטיפת הדיסק נוכל להבין כבר ממנה לקראת מה אנחנו הולכים: כל האמנים מצולמים בול אותו דבר - שחור-לבן, פרצוף נוגה, מבט מהורהר ושארם פריזאי שחבל על הזמן.