כיצד אסביר את התורה על רגל אחת?

"לאחר שעלה הרעיון להוציא את דבר ה'יוצאים בשאלה' החוצה, חככתי בדעתי רצוא ושוב על מה אכתוב. אלו דברים יש בהם שיעור? על אלו חובה להכריז ועל מה עדיף לשתוק?". ב. שיצא לשאלה לפני כשנה וחצי, מתעד בטור אישי את יצירת חייו מחדש

ב. עודכן: 20.09.06, 16:52

"אנוכי היא המילה הראשונה בעשרת הדיברות".

 

אל מול פני המורה ישבתי, בצד ימין של הכיתה, ושמעתי לראשונה את עשרת הדיברות יוצאות מפי אישה. חובה עליי לומר שזה היה מוזר, כפי שלא יבין זר. ומה אעשה כדי שיבין? אסביר למה תמהתי ללמוד תנ"ך מפי מורה, ישראלית חילונית שאין לה בעיה להציג את הגישה המסורתית לצד ביקורת המקרא, דבר שלא היה מוכר לי כלל ועיקר.

 

תמהתי כי לא זה מה שלמדתי. מה שלימדוני רבותיי היה שחור או לבן. והשחור הוא שחור על דקויותיו, כשם שהלבן הוא הפכו על קוצו של יוד.

 

נכון, למדתי בישיבה חרדית-ליטאית, וזה לא היה מזמן. עד לפני כשנה וחצי. יש שמכנים את התופעה "יציאה בשאלה" או "חזרה בשאלה", מילים שאף-אחת מהן לא תהא נאמנה למציאות, מכיוון שלדעתי אין לה הגדרה ולא ניתן לאומדה. שכן שלא כמו החוזר בתשובה, המקבל עליו עול מצות ומתכסה בטליתות של תכלת - הפורק מעליו את העול מסיר כל סממן ונבלע בין ההמון. כל-כך נבלע, וכל-כך בהמון, לפעמים עד כדי אבדון.

 

 

כשישבתי לכתוב לא ידעתי מהיכן להתחיל. שבועות קודם לכן, כשעלה הרעיון להוציא את דבר ה"יוצאים" החוצה, חככתי בדעתי רצוא ושוב על מה אכתוב. אלו דברים יש בהם שיעור? על אלו חובה להכריז ועל מה עדיף לשתוק?

 

ובאה היום המילה "אנוכי", זו שזעקה אליי מן הלוחות שמעל ארון הקודש בו הייתי בוהה בשעת התפילה בבית הכנסת הקטן הסמוך לביתי. היא נכנסה פתאום לתוך טקסט שאותו הקריאה המורה, בקול נשי ובטון פדגוגי, מתוך חלקי תנ"ך מצולמים.

 

כל זה היה בעיני לזרא גם כי רציתי לחבק את ההסבר. היה לי לזרא - ועוד יותר לפחד, כי "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא" - כפי שלימדוני שלא להזכיר אפילו שם אדנות. משהו שכמהתי לו והגיע, הוא ההסבר של מבקרי המקרא
לפיו "זכור את יום השבת לקדשו" אומץ על-ידינו מעמים קדומים. פעם בחודש, יום השבת שלהם היה יום מנוחה חברתי.

 

אני רציתי בראשית חדשה. דף חדש.

 

וקשה לי. כי ההוא הפנימי הזה שמאחורי לא מניח לי. וכשהמורה קראה "לקודשו" במקום לְקַדשו בפתח, הקטנצ'יק הזה בתוך המוח שלי רצה לצעוק ולהעמידה על טעותה. ממש כמו שעושים בישיבה ל"בעל קורא", שקורא את את פרשת השבוע מתוך ספר התורה. אם יקרא בהטעמה ובנעימה הנכונה יודו לו, אבל אם יטעה בניקוד היכן שיש משמעות מיד הוא צפוי לגל של צעקות מכל עבר שיתקנו אותו. לא פעם מרוב צעקות וצווחות הוא מתבלבל יותר, ואז צריך לחזור ולקרוא את כל הפסוק כי כבר השתהה הרבה.

 

 

אחרי כל קורטוב הדת הזה, אוכל להסביר ולו במעט שבמעט את תחושותיו של ה"יוצא" כשהוא בשערי העולם הגדול. את ים הקונפליקטים כתולה ארץ על בלימה, את תחושת ה"כעני בפתח".

 

"הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל", כך אומר החזן בפתח תפילת מוסף של הימים הנוראים, ובתפילה חרישית מבקש שבקשתו תתקבל. ואני הינני עני בדעת ועני במעשים. ירא וחרד לא מפני שמיים אלא מפני אנשים בשר ודם. לא עובד גרמי שמיים (עבודה זרה, ירח, שמש), ולא שמיים (אלוהים) אלא בכף ידו עט - והוא רוצה לחרוש את הארץ.

 

"כאני בפתח" נקרא הטור האישי שאכתוב כאן, מה שבעיני מסמל יותר מכל את תחושת התלישות שכה מאפיינת את היוצא מהעולם החרדי הישן, הקהילתי והעיירתי, אל העולם המודרני העכשווי, מפוצץ הבי.פי.אמים והבגדים הנוצצים. כשם שנקראו ראשוני תנועת ההשכלה היהודית "התלושים", כך אני מרגיש (סיפוריו של י.ח ברנר מיטיבים לבטא את תופעת ה"תלוש"). מה גם שאת מקום ה"אנוכי ה' אלוהיך" אמור למלא ה"אני", ולא תמיד בהצלחה.

 

קשה כפליים להסביר את הקושי, כי כדי להבין את מחיר החליפין הכבד הזה צריך להיות שם. "זר לא יבין זאת" כשם ש"וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת". כה רב המרחק והפער בין שני העולמות, החרדי והחילוני, בין מאה שערים לרמת אביב, עד שהוא כמעט לא ניתן לגישור. וכיצד אסביר את כל התורה על רגל אחת?

 

רק כדי לסבר את האוזן: בני גילי ה"חופשיים" חוזרים מטיול ארוך בחו"ל או עדיין מטיילים, מתחילים או מסיימים את הלימודים האקדמיים. בני גילי בעולם החרדי הם כבר אבות לשניים או שלושה ילדים. ואילו אני? אני נאבק על השלמת הבגרויות.

 

אריק איינשטיין שר "יושב על הגדר / רגל פה רגל שם / מביט, לפה מציץ לשם / עוטף את עצמו / במסך עשן", ואני מנסה לראות מבעד למסך העשן שהצטבר. משכתי את רגלי מבית הוריי, ואני עמל לעבור את גשר הזהב מבלי ליפול למים העמוקים, המלוחים לפעמים. להשקיע את רגלי השנייה, להעמיק ולהתבסס בעולם החדש.

 

 

 

 
פורסם לראשונה 19.09.06, 15:09