מה שלום העסקים הקטנים בצפון?

בעלי העסקים הקטנים מהצפון חשים שהבנקים מתעללים בהם והמדינה שכחה אותם. שיחה עם בעל בריכת שחיה, שסיכן את חייו כדי לשלם חוב: "פשוט מחסלים אותי"; בעלת חנות טבע שחשבונה הוגבל: "אני רוצה להמשיך לעבוד, לא פילנתרופיה, אבל זקוקה לנס"; ובעל מפעל שהביא כסף מהבית ואומר: "לא הייתי חותם למדינה על ערבות. היא הפקירה את הצפון כמו איבר שנתלש"

לפני חודש כולם דיברו עליהם: חברי הכנסת התחרו ביניהם מי יקדים ויגיש הצעת חוק שתסייע להם, הארגונים הכלכליים התחרו מי ישיג להם הטבות רבות יותר, התקשורת פרסמה אין ספור נתונים על מצבם הקשה, וכל קמפיין שיווקי שמכבד את עצמו שלח להם "חיבוק חם". אז איפה  הם היום, העסקים הקטנים בצפון שנפגעו כה קשה במלחמה?

 

חודש אחרי המלחמה, שוחחנו עם 4 בעלי עסקים קטנים מהצפון ובדקנו מה מצבם. התוצאה אינה מעודדת: העסקים פועלים, אך חלקם שקועים בחובות ואינם יודעים כיצד ימשיכו; וגם אלה שהצליחו להסתדר, אינם מבינים לאן נעלמו המדינה, הבנקים וגם התקשורת. 

 

 

חטף טיל בשביל להחזיר הלוואה

יעקב מירקין, בעל גן האירועים ובריכת השחיה בקיבוץ כפר המכבי ליד קרית אתא, סיכן את חייו כדי להציל את העסק.

 

"יום אחד, בזמן המלחמה, צלצלו אלי מהבנק ואמרו לי: 'יש לך חריגה של 800 שקלים, תגיע לבנק ותסדיר אותה'", מספר מירקין. "הסניף שלי בקרית אתא היה סגור, ושאלתי אם אפשר לחכות שהוא ייפתח. אבל הם אמרו, 'לא, אתה חייב להגיע'. נסעתי לסניף במפרץ חיפה, ובדרך הייתה אזעקה. התחבאתי ליד בניין, ועף עליו טיל. כמעט נהרגתי. אבל היה לי חשוב להגיע לבנק ולשלם את החוב, להציל את העסק".

 

ומה מצב העסק כיום?

 

מירקין: "העסק בקריסה טוטאלית. הוא גמור. אנחנו עסק עונתי לחלוטין, וההכנסה העיקרית היא ביוני וביולי, בזמן החתונות והקייטנות. כמובן שביולי השנה הבריכה הייתה סגורה. השנה הייתה אצלי קייטנה אחת של 4 ימים במקום חודש, וקיבלתי עליה 10,000 שקל במקום 50 אלף שקל. הקייטנה השנייה בוטלה לגמרי, והבעלים שלה ביטל לי את כל הצ'קים".

 

ובאוגוסט ובספטמבר לא היו לך הכנסות שאיפשרו לך להתאושש?

 

"באוגוסט נגמרות הקייטנות ויש פחות חתונות בגלל תשעה באב. ספטמבר חלש. כרגע יש 4 ילדים בבריכה. הקיץ נגמר".

 

מה לגבי הפיצויים שהמדינה הבטיחה, וההלוואות הנוחות שהבנקים אמורים להעניק בערבות מדינה?

 

"הפסדתי ביולי חצי מיליון שקל, אבל מגיע לי על כך פיצוי של 40 אלף שקלים בלבד כי אני מעסיק רק 3 עובדים. אני מקווה שעל אוגוסט אקבל פיצוי יותר גדול, כי ההסדר של אוגוסט שונה ומאפשר לי לקבל פיצוי לפי הפסד המחזור, אבל עוד לא רואים את הפיצוי על אוגוסט ובינתיים רוב ההכנסה הלכה".

 

"ביקשתי מהבנק הלוואה בערבות מדינה, אבל הם אמרו לי: אנחנו נותנים את ההלוואות למי שאנחנו חושבים שמגיע לו. אתה לקוח בעייתי, ולכן לא תקבל. השבוע ניגשתי לבנק ושאלתי שוב. אמרו לי שהפקידה שמטפלת בהלוואות איננה, אבל בעיקרון, הם נותנים הלוואות רק ללקוחות 'טובים' (ראה מסגרת)".

 

"שיהיה ברור: הם לא משקרים כשהם אומרים שאני לקוח בעייתי. אף פעם לא חזר לי צ'ק, אף פעם לא הייתי מוגבל, אבל זה נכון שבחורף אני תמיד במינוס. ככה אני שורד. בקיץ שעבר הרווחתי מיליון שקל ב-3 חודשים, אז הייתי לקוח נפלא. השנה, הקיץ לא הגיע. מה אני אמור לעשות? נניח שהבנק פועל באופן חוקי. איך אני יכול לשרוד עם מה שהם עושים לי? הם פשוט מחסלים אותי".

 

"לא רוצה פילנתרופיה, רוצה לעבוד"

"העסק שלי סובל מאפקט דומינו של התדרדרות, ואם לא יקרה נס אני לא רואה איך אוכל להמשיך לקיים אותו", אומרת שירי חבקין, בעלת חנות הטבע "חוות התבלינים" בראש פינה.

 

"בזמן המלחמה סגרתי את החנות", מספרת חבקין, "אני אם חד-הורית לשלושה, אז כמובן שאחרי הקטיושה הראשונה ברחתי למרכז. אני מעסיקה שני עובדים- מוכרת ובחור שמגדל את התבלינים בגינה שלנו. החנות בנויה כולה מזכוכית, וכמובן שגם העובדים לא עבדו במלחמה. אנשים פשוט לא מבינים כמה מפחיד ומסוכן היה להיות כאן".   

 

"אחרי שבועיים נגמרו המזומנים. הבנק החזיר 5 צ'קים של העסק מבלי להודיע לי לטלפון הנייד, כך שלא ידעתי על כך ולא יכולתי לעשות דבר. ב-1 הגבילו את חשבון הבנק של העסק, וגם על כך לא הודיעו לי. אם הייתי יודעת שיש בעיה כזאת, הייתי עושה סלטות באוויר כדי לפתור אותה".

 

"בינתיים, הקיץ נגמר, ורוב הלקוחות קונים בקיץ. אני משתמשת בכל הפדיון של המכירות בשביל לשלם שכר לעובדים ולשקם את הגינה של התבלינים שבכל הקיץ לא טופלה. אני לא רואה מהעסק שקל".

 

אז ממה את חיה?

 

לקחתי עוד עבודה, ובזמן ששני העובדים בחנות, אני עובדת במקום אחר כדי לפרנס את עצמי ואת הילדים שלי. חוץ ממני, גם הספקים מחכים לכסף. בקצב הזה, אני אוכל להחזיר להם את החובות בעוד שנה או שנתיים, ואני מאוד מעריכה אותם על ההתחשבות".

 

מה יקרה אם הם יפסיקו להתחשב ולספק לך סחורה?

 

"חלקם כבר לא נותנים סחורה, והחנות כבר היום חצי ריקה. אין לי ספק שגם האחרים יפסיקו לספק בשלב מסוים. מה גם שעיקר עונת הקניות היא בקיץ, והקיץ מאחורינו. אני פשוט מצפה לנס".

 

למה נס? מגיעים לך פיצויים מהמדינה והלוואות בתנאים נוחים, לא?

 

"קיבלתי פיצויים על יולי, אבל זה כיסה לי בערך רבע מהמחזור העסקי. ביקשתי הלוואה- הרי אנחנו אמורים לקבל הלוואה בערבות מדינה, אבל הבנק לא נותן הלוואה בגלל שהחשבון מוגבל. אני יזמית מצטיינת בפרוייקט של מט"י, ומגיעה לי הלוואה של הרשות לעסקים קטנים, אבל הבנק לא מוכן להעביר לי אותה. אני עומדת להגיש תביעה נגד הבנק כדי שייתנו לי את ההלוואה" (ראה מסגרת).

 

התחושה שלי היא שהבנק אומר, בסדר, יופי, הייתה מלחמה, אז נעשה עליהם עוד קצת כסף. ומי אוכל אותה? הספקים, שגם הם עסקים קטנים שמפרנסים משפחות, ואני, שלא יכולה לקנות ספקים לילדים שלי לבית הספר".

 

"מכעיס אותי שהתקשורת מפרסמת מצג שווא, כאילו דאגו לנו ועכשיו הכול אצלנו בסדר. מכעיסה אותי האדישות של המדינה. אני משלמת מסים, אני אזרחית טובה. אני אחת שהתחילה מאפס, וכל מה שאני רוצה זה לעבוד, לא לקבל מתנות ולא לקחת שקל מאף אחד. אני אחזיר כל שקל שאני אקבל, אני לא רוצה פילנתרופיה. כל מה שאני רוצה זה להמשיך להעסיק את עצמי ועוד שני אנשים. למה אני צריכה להתפלל לנס בשביל זה"?

 

במשרד האוצר מבהירים בתגובה לטענותיהם של מירקין וחבקין כי הבנקים מחויבים לאפשר ללקוחות לקבל הלוואה בערבות מדינה, ובלבד שחשבונם לא הוגבל עד פרוץ המלחמה בצפון. מבנק לאומי נמסר כי הבנק נותן את ההלוואות בהתאם לקריטריונים מקצועיים, ומבנק הפועלים נמסר כי הבנק פועל בהתאם להסכם עם האוצר (ראה מסגרת).

 

"מזל שמסתפרים גם בחורף"

לא כל בעלי העסקים מרגישים גרוע באותה מידה. "אני עדיין אופטימית", אומרת מיכל טפירו, בעלת מספרה בקרית שמונה, "אני צוחקת עם הלקוחות שלי, שמזל שהם מסתפרים גם בחורף, כי כל הקיץ המספרה הייתה סגורה. נראה לי שלמזלי, השנה מסתפרים יותר. הרבה אנשים לא הסתפרו בקיץ ומגיעים עכשיו, ואני חושבת גם שלאנשים נושר השנה יותר שיער, בגלל שהיערות בגליל נשרפו והאטמוספרה שלנו השתנתה".

 

אז השד אינו נורא כל כך?

 

טפירו: "עכשיו אני מרגישה ככה. בקיץ הרגשתי רע מאוד. האדמה נשמטה לי מתחת לרגליים. מה שהכי נורא היה ההפתעה המוחלטת. היו רגעים שבהם חששתי שהמספרה תקרוס והתחלתי לברר על עיסוקים אחרים. אין לי ספק שאם המלחמה הייתה נמשכת המספרה הייתה נסגרת. חודש שלם הוא הכנסה משמעותית מאוד. במשך השנה שעברה עברתי מקום והגדלתי את המספרה, והיו לי הרבה הוצאות. יצאתי מתוך הנחה שבקיץ ייכנס הרבה כסף".

 

מה עם הפיצויים וההלוואות הנוחות שהבטיחה הממשלה?

 

"אני מברכת על מה שקיבלתי מהמדינה אבל זה לא עזר לי במיוחד. כעצמאית, אני מקבלת פיצוי לפי המחזור שלי בשנה שעברה, ואז הייתי עסק הרבה יותר קטן. קיבלתי הלוואה טובה מהבנק בלי קשר למדינה. נכנסתי לסניף, שאלתי איזה הלוואה יש, הפקיד המליץ על הלוואה כלשהי ולקחתי אותה. לא ידעתי על הלוואות בסיוע המדינה".

 

מבדיקת ynet עולה כי טפירו קיבלה מבנק הפועלים הלוואה מיוחדת המיועדת לתושבי הצפון במסגרת מבצע "הלוואה מכל הלב", בתנאים טובים בהרבה מההלוואות שהבנקים מעניקים כיום בערבות המדינה.

 

"לא הייתי חותם למדינה על ערבות"

גם בעלי עסקים שמצליחים לשרוד זועמים על התנהלות מהממשלה. "אם מישהו היה מבקש ממני לחתום למדינת ישראל על ערבות, לא הייתי חותם. לא סומך עליהם יותר ולא מאמין לאף מילה שלהם", אומר בעל בית דפוס מאזור חיפה, שביקש להישאר בעילום שם. "הגשנו דו"ח על היעדרויות העובדים ביולי כדי לקבל פיצויים. אומרים לנו שוב ושוב, 'זה ייקח עוד קצת זמן'. לגבי אוגוסט, הפקידונים אפילו עוד לא חילקו טפסים. קשה להם. ועל הלוואות בערבות מדינה אף אחד לא שמע".

  

בזמן המלחמה בית הדפוס פעל?

 

"אני ואשתי עבדנו, אבל יש לנו 10 עובדים שלא הגיעו לעבודה. יש לי גם מצפון, לא הייתי מוכן לקחת על עצמי שמישהו אחר ייפגע בגלל שאמרתי לו להגיע. המלחמה פגעה בנו גם בגלל שרוב הלקוחות שלנו הם גם עסקים מהצפון, וגם להם אין כסף. ל-20% מהלקוחות שלי פשוט אין מזומנים, והם מבקשים שוב ושוב הקלות ופריסות בתשלומים. אני דוחה להם תשלומים כשאני בעצמי נמצא במינוס של 700-600 אלף שקל והבנקים דוחים לי תשלומים".

 

אז איך אתה מסתדר?

 

"משכנתי את הנשמה והתחתונים. לקחתי מכונת דפוס ששווה מיליון אירו ומשכנתי אותה, והבאתי כסף פרטי מהבית שלמזלי היה לי. אני לא צריך מאף אחד. למזלנו, אנחנו עכשיו בתקופה טובה, לפני ראש השנה, כך שיש הרבה הזמנות, ובזכות הכסף שהזרמנו יכול להיות שנצליח להתגבר על נזקי המלחמה. אבל יש הרבה כאלה שאין להם מכונה למשכן או כסף מהבית, מה הם אמורים לעשות?"

 

האם כשעסק מפסיד המדינה אחראית להציל אותו?

 

"אם העסק מפסיד בגלל ניהול כושל או בגלל שאין למוצר ביקוש, זאת לא אחריות של המדינה. אבל מלחמה היא החלטה של המדינה ובאחריות מובהקת שלה, ואני מרגיש שהיא לא לוקחת עליה אחריות. אחרי שהאנשים בצפון נמצאו חודש בסכנה קיומית, הם צריכים לספוג סכנה כלכלית והמדינה שוב לא כאן. אני מרגיש שהמדינה היא כמו גוף חולה, ואנחנו, בצפון, כמו איבר שהגוף לא מצליח להחזיק אז הוא פשוט דוחה אותו".