ימים נוראים בהנהגה

ערב ראש השנה הוא זמן מתאים לחשבון נפש ולקיחת אחריות אישית - בעיקר מצד אלה שהובילו את הציבור לכישלון

בעולם העתיק, מושג הזמן נתפס מעגלי, כלומר: בתום מחזור חוזרים לנקודת הפתיחה. במעמד הר סיני קיבלו אבותינו לראשונה את מושג הזמן הקווי, בו העבר מוביל אל עתיד ויש לו משמעות לגבי העתיד, משום שאיננו חוזרים לנקודת הפתיחה של השנה הקודמת. הדבר מתבטא היטב בצורה שבה מציינים את ראש השנה. באירופה הנאורה והמתקדמת חוגגים את ראש השנה בזיקוקין די-נור ושתייה כדת. בעם ישראל ראש השנה הוא יום הדין, יום מרכזי בסדרת הימים הנוראים. לא יום של התהללות בהישגים וטוב החיים העכשוויים, אלא יום של חשבון נפש לכל אחד ואחד בינו לבין עצמו, ולפני בורא עולם. אין הנחות: גם הגביר וגם נשיא, כולם שווים במעמדם לפני הבורא.

 

האדם התבוני האוטונומי זכה לפריבילגיה של אופציית הבחירה החופשית, אך לזכות זו מוצמדת גם האחריות האישית לתוצאות החלטותיו ומעשיו. מכאן נובע הצורך למתן דין וחשבון על מעשים שבעבר וקבלת אחריות לעתיד. זה תוכנו של חשבון הנפש של ראש השנה. לא ניתן לזכות בפריבילגיה של בחירה חופשית - וכמובן גם לא סמכות שלטונית - ללא חובת האחריות האישית לתוצאות כל פעולה. גם עשייה בתום לב אינה פותרת ממתן דין וחשבון וקבלת אחריות אישית. מושג התשובה, שהוא כל-כך מרכזי בחייו של כל יהודי, הוא לכאורה פרדוקסלי: כיצד יכולה חרטה וקבלה לעתיד לשנות משמעות של מעשים שנעשו בעבר? אולם כשם שחיינו בהווה ובעתיד מושפעים מן העשייה של העבר, כך ניתן עדיין לשנות את משמעות העשייה של העבר על-ידי בחינת התוצאות, קבלת האחריות ועשייה נוספת.

 

מאז ומעולם ביהדות ניתן משקל למעשה, לא לדיבורים. דיבורים שאין מאחריהם אחריות ועשייה הם חסרי משמעות. גם קבלת האחריות אין לה משמעות, אם אינה מתבטאת במסקנות של עשייה. לכן, כאשר ראש שירותי הביטחון בעבר מכריז שנכשל במתן ביטחון לאזרחי ישראל, ובמקום להסיק מסקנות אישיות מוכן לקבל על עצמו את התפקיד הראשי של הבטחת ביטחון האזרחים - הרי שמבחינת תפיסת העולם היהודית, כאילו לא אמר דבר.

 

אם כל אזרח נותן דין וחשבון על מעשיו לעצמו ולסובבים אותו, ראשי הקהל, שהם משרתיו שליחי הציבור, ובמעשיהם נגזרים גורלות - על אחת כמה וכמה. ולכן, מנהיג שנכשל בהנהגת הציבור, ראש השנה הוא הזמן המתאים שבו יעמוד לפני קונו ובלי ספינולוגים, וביושר מוחלט, יעשה את חשבון הנפש של עשייתו בשליחות הקהל ויסיק מסקנות שיתבטאו במעשה, לא בנאומים ולא בתירוצים; מעשה שיבטא את חרטתו על טעויותיו או כשליו מן השנה האחרונה. משרת ציבור שמדחיק את חשבון הנפש סותר את העיקרון המרכזי של היהדות - עיקרון האחריות האישית של האדם האוטונומי למעשיו.

 

במדינה דמוקרטית, בעלי שררה מקבלים את סמכותם מן העם אותו הם אמורים לשרת. הליך הבחירות הוא מעין הסכם המבוסס

על נתונים מוגדרים, המציאות המדינית והתחייבויות המועמד. מטבע הדברים, שינוי קיצוני במציאות המדינית מסיר את היסוד למתן האמון מן העבר. נבחר ציבור ישר והגון, מן הדין שיבקש את חידוש האמון הציבורי ולא יסתפק בפורמליסטיקה תקנונית. על אחת כמה וכמה נבחר ציבור, שהוליך למלחמה בה לא הושגו המטרות עקב ניהול כושל או כל סיבה אחרת, לא יכול להיתלות עוד באמון שקיבל בעבר. האמון ניתן על סמך ההנחה שהוא מסוגל להנהיג את הציבור בעת שלום ובעת מלחמה.

 

הזמן אינו מעגלי, ובראש השנה הבא עלינו לטובה אנו נמצאים במקום רחוק מאוד מזה שבו היינו בשנה שעברה. לכן, במדינה יהודית ודמוקרטית אנו מצפים מנציגי ציבור שכשלו לנצל את מועד הימים הנוראים, ובמקום להתהלל בהישגיהם - לעמוד ביושר גם בפני קונם וגם בפני הציבור בחשבון נפש נוקב, לקבל אחריות על העבר, להודות, לפחות לעצמם, בכישלון, ולעשות אחד מן השניים: לפנות את מקומם או להתייצב בפני הציבור, בניסיון לקבלת אמון מחודש. זוהי יהודיות ודמוקרטיות כרוחן.

 

פרופ' אלישע האס חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי